גלות

ובחלומי ריב האזרחים מגיע לנקודה שבה אנחנו כבר כל כך חלשים ומסוכסכים, שאויבינו מזהים שזה הרגע להלום, והם הולמים, ואנחנו מוכרעים, ומוצגת בפנינו דילמה קשה – להישאר בארץ תחת שלטון מוסלמי או לעזוב ללא שום רכוש בתוך חודש.

וטיסות עמוסות ישראלים, שנהגו לטוס לחופשות ועתה ממריאים לגלות נצח, ממריאות משדה התעופה המופצץ לכל מיני יעדים בעולם שבהם אף אחד לא מחכה לנו, מלבד המוסלמים בתגבור האנטישמים בני המקום שיוצאים מהחורים וממתינים לעשות שפטים בישראלים המגיעים – הפעם ללא גב, ללא מדינה, ללא כוח יהודי מאחוריהם, מובסים, עניים, פגיעים.

ובחלומי אני שוקל מה לעשות עם משפחתי, ואני מבין שבאירופה המתאסלמת אין לנו מה לחפש, ודרכון ליום סגריר לא הכנתי, וגם כסף לחיות כתייר אין לנו מי יודע כמה, והאנטישמיות ביבשת הישנה מקבלת חיזוק אקספוננציאלי, ומסוכן לשהות ברחוב כישראלי כי כל עובר אורח יכול לתקוף ולא ייענש.

ובאמריקה הכריזו שישראלים אינם רצויים, ומי שהזדרזו לתמוך באיסור הם היהודים המקומיים עצמם, ובכלל, מה יעשה מהגר בן 60 באמריקה ללא מקצוע מבוקש שם? ובסוף אנחנו מבינים שעם הכסף המועט שהצלחנו להציל אין לנו ברירה אלא להתיישב בעולם השלישי איפשהו, היכן שבעשרה דולר ליום אפשר לחיות חיים סבירים, ואנחנו טסים לאוגנדה, למושבת ישראלים גדולה שקמה ליד קמפלה, ושם מתחילים מחדש הכל.

והידיעות מגיעות מארץ ישראל על השתלטות הערבים על בתינו, רחובותינו, ערינו, ואלה שנשארו מקללים את יומם ואת לילם, חשופים לכל הטוב שאויב שצלחה דרכו יודע להציע, ואחינו בעלי הממון שהצליחו להסתדר במדינות מתורבתות מדווחים שאפילו מי שנחשבו בני תרבות שולחים ידם עכשיו בביזוי ובעינוי כל מי שמזוהה כגולה ישראלי, לא משנה כמה כסף יש לו ואיזה מקצוע נחשק. באחת נהיינו תחתית הערימה, ואין משרד חוץ שיעזור, ואין משלחות סיוע, ואין חיליק מגנוס שיוציא מהצרה, כי כולנו בצרה נוראית, ואין מושיע.

וקמתי עם מועקה נוראית לעוד יום של התכתשות והליכה עד הסוף של אנשים משני הצדדים, שלא מבינים ש"עד הסוף" זה לא צירוף מילים סתמי – הסוף שלנו כמדינה, כישות לאומית, כבית, כמגן, תמיד נמצא מעבר לפינה מיום שקמנו בארץ ישראל, ועכשיו קרוב מתמיד כי חורשי רעתנו קוראים אותנו כעיתון הפתוח, ויש להם יכולות ורצון ומחכים רק לשנייה שבה לא נשים לב. ולכל מי שאומר – לא אתפשר! קחו שנייה של דמיון מודרך: אתם בחו"ל, בלי מדינה לחזור אליה, בלי עבודה, בלי כסף ועם שנאה יוקדת לכל מי ומה שאתם. עכשיו נראה אתכם לא מתפשרים.

איור: יהודה נוני