אנחנו בחודש הגאווה, בעשור הגאווה וביקום הגאווה. טיפה יצאו לי ענייני הגאווה מכל החורים. אבל השבוע שמעתי נתון מעניין מאוד: יש בטבע 1,500 מינים של בעלי חיים שבהם קיימת תופעת ההומוסקסואליות. אלף חמש מאות!
מעניין במיוחד שיעור ההומוסקסואליות בקרב כבשים – 10%. הרבה יותר מאשר אצל בני אדם, כי בסקר שנערך לכבוד אירועי הגאווה הזדהו רק 4.5% מהישראלים כלהט"בים. על כל הומו איש, יש שני כבשים כאלה. מרתק.
למה זה מעניין? כי הטיעון המרכזי של מתנגדי החד־מיניות לסוגיה הוא שהתופעה "לא טבעית". הנתון שהבאתי כאן סותר את הטענה הזאת ומבטל אותה לגמרי. אם ב־1,500 מינים יש הומוסקסואליות, מדובר בתופעה טבעית לחלוטין. כך תוכנן הטבע על ידי מי שתכנן אותו – הבורא או היקום או האבולוציה, או מי שאתם מאמינים.
למה? אין לי מושג, איני מתיימר להבין את השגיב ממני, אבל להאשים את בני האדם שקיבלו את הנטייה הזאת בסטייה מן הטבע, זה פשוט לא נכון מדעית. הם לגמרי בתוך מסגרת הטבע. מה לא טבעי? לשנוא את מי שקיבל את צורת הקיום הזאת. כי אצל הכבשים אין גינוי של הכבש המטפס על חברו, ולא אצל הפינגווינים או הג'ירפות. רק בני האדם נוהגים כך. ההתנגדות לטבע היא הסטייה מן הטבע, ולכן ניתן לומר כי מדעית מי ששונא את בני מינו האוהבים את בני מינם ופוגע בהם – הוא הסוטה. פשוט.
אבל אין במה שאמרתי הרגע כדי להכשיר את התוהו ובוהו המגדרי המשתולל בעולם וגליו כבר לוחכים את חופינו. העיסוק הבלתי מידתי של חלק מתרבויות העולם, ובראשן אמריקה האומללה, שהלכה לאיבוד בשלל הגדרות מגדריות שמספרן כבר מגיע ל־72, אינו קשור כלל לסוגיית הלהט"ב אלא לעניין אחר. מהו העניין? אובדן כיוון בחיים, שימת היחיד במרכז העולם והתעסקות בלתי פוסקת במיהו, מיהי, מיהם. העובדה שהיום באמריקה מה שחשוב לאנשים זה אופן הפנייה אליהם ולא מה הם עושים למען עצמם או למען הזולת היא תקלת אבולוציה חמורה, המבשרת את שקיעת ארה"ב כמעצמה, תוך שהיא גוררת אחריה עוד אומות חלשות רוחנית ברחבי העולם.
יש למתוח קו ברור בין קבלה נדיבה של כל מי שנולד שונה מרוב בני האדם לבין העצמה של שיח מחטט ומחליש בתתי־זהויות מומצאות שכל עניינו יצירת מיוחדוּת אישית במקום שאין אחת כזאת. אם נדע להציב את הגבול, נשרוד את הגל; אם לא – נטבע, כמו חרסון.
