בנבכי הטיפשות האטומית

פצצת אטום הוטלה השבוע על תדמית ישראל בגויים ועל האינטרסים הלאומיים שלנו. השר עמיחי אליהו אמר כביכול ברדיו קול ברמה שיש מצב לשימוש בפצצת אטום על עזה. וירעש העולם. רוסיה פרסמה הודעה שיש לבחון את כל נושא הגרעין הישראלי, מדינות ערב געשו, וגם תשומת הלב פה, שצריכה להיות מרוכזת במלחמה, הוסטה והוסחה לכמה שעות יקרות מפז לשטות הזאת.

והאמת היתה שהשר אליהו לא אמר את הדברים כלל, אלא רק ענה תשובה בלתי מוצלחת לשאלה ששאל אותו המראיין באותו רדיו, יקי אדמקר שמו. שאל העיתונאי את השר: האם יש מצב שישראל תטיל פצצת אטום על עזה? וענה השר: זאת אפשרות אחת, ויש עוד אפשרות, ופירט מה הוא חושב שיש לעשות.

מייד התחילו הציוצים המוציאים דבר מהקשרו ומנפחים נוצה לפצצה, והמרגלית שיצאה בכפייה מפיו של השר לענייני מורשת הפכה לפטרייה גרעינית של ממש.

ואני שואל: מה השאלה הזאת בכלל? למה נשאלה? איך אפשר להטיל פצצת אטום על עזה בלי לחסל על הדרך את אשקלון, אשדוד, יבנה, גן יבנה, מבוא יבנה, מעלה יבנה? הרי הנשורת היתה מתפשטת בכל רחבי ארץ ישראל. ואני גם שואל: האם מדובר במקרה קלאסי של "ולפני עיוור לא תיתן מכשול"? ומוסיף ומקשה – האם לעיתונאי ולמערכת שלו, ולכל מי שהפיץ בששון את דבר הפדיחה, לא היה ברור שאויבינו ישתמשו בזה חיש קל כדי לעורר עוד שנאה כלפינו?

יש זן חדש של עיתונאים. זה לא מה שהיה פעם, וזה נכון לכל שכבת הגיל הזאת. לא תחקירנים חרוצים. לא כאלה שמשקיעים את כל־כולם בעבודה קשה של מציאת הדברים החשובים שיש לתקן ולהוקיע, אלא מציבים מארבים לאנשי ציבור שמא ייכשלו בלשונם וניתן יהיה בעזרת כוח הרשתות החברתיות ליצור אירוע של "שמעת מה הוא אמר?" בליווי כל הזעזוע המלאכותי המתבקש.

האירועים האלה הם אירועי סרק, ותועלת לחברה אין בהם, רק לייקים דמיקולו למפרסמים, תהילה בת שנייה שחולפת מייד ומשאירה שובל של נזקים וטינופת.

זמן חשבון נפש הוא. גם של כלי התקשורת. המקרה של אדמקר דנן הוא רק דוגמה, חמורה מאוד, אבל לא מנותקת מההתרחשות הכללית. עיתונאים, תפסיקו לדוג במים העכורים של הפוליטיקה "אמירות" בעייתיות. התרכזו בעשייה, תחשפו את המחדלים, לא את המילים. כולנו חייבים להבריא עכשיו, אחרת כבר ראינו מה מתכננים לנו.

בנבכי הטיפשות האטומית
איור: משה בנימין