אני מקשיב למזרחן המעולה ד"ר מרדכי קידר, שדעותיו וניתוחיו מקובלים עלי ברובם, והוא אומר בהרצאה מעניינת ביוטיוב שהשם הישראלי הכי מדובר כרגע בעולם הערבי, גם הרשמי וגם ברשתות, הוא בן גביר. יש תחושה במזרח התיכון שישראל מחזירה לעצמה את הכבוד, את הכוח, שמישהו חזק מגיע לנהל את העניינים, וחוזק זה המטבע היחיד המתקבל בשכונה.
אני טיפה שמח, כי אם בסביבה הזאת כבוד זה מה שעובד, ומגיע אדם שהם רואים כמחזיר את הכבוד, אז אני מוכן לשים בצד הרבה הסתייגויות שלי מהמינוי הזה. אם בן גביר משדר שינוי כללי המשחק, וזה יוצר הערכה אצל האויב, אז טוב לי. לצערי, המערכת הערכית שלי, שבה לכבוד מבוסס כוח יש פחות מקום ולהבנה אנושית על בסיס רצון טוב יש יותר, אינה מקובלת כאן. היא משדרת חולשה, וחולשה מייצרת אלימות שאין לה גבולות. אז אם עכשיו בן גביר מפחיד אותם, אני נרגע. את הפחדים שלי ממנו אשים בצד לפי שעה, הם משניים בחשיבותם.
אבל אני גם עצוב. עצוב עלינו, שבשביל לחיות פה בשלום זמני, בשקט יחסי, אנחנו חייבים להפעיל כוח כל הזמן, להזכיר כל הזמן שאי אפשר להתעסק איתנו, נאלצים לבחור אנשי קיצון שיעשו רושם על הערבים, כי לאנשים המתונים לא נעים להיראות מפחידים. בעיה בסביבה שלנו. ועוד לא הוכח כמובן שאנשי הימין על מלא יצליחו היכן שקודמיהם כשלו, אבל יש ריח של שינוי באוויר, או שהשכנה שלי שוב מטגנת חצילים.
אי־הקבלה הדתית הגזענית של המוסלמים את היהודים כאן במרחב כשליטים של שטח, לא משנה מה גודלו, דנה אותם ואותנו לחיות תמיד על החרב, עד שתשתנה תפיסתם את העולם, לאחר בוא המשיח. אני עצוב שצריך לשים בצד כל כך הרבה ערכים חשובים, כי יש משהו יותר חשוב – הישרדות. אני אבל על האומה שיכולנו להיות לולא היינו חשופים לאלימות ברברית כלפינו כל הזמן. יכולנו להיות אומה יפת נפש, במובן החיובי, כמו העם היהודי שתמיד שמר על יפי נפשו מול כל הכיעור בעולם, והנה נהיינו עצבניים, תוקפניים, אלימים. כמה עצוב, איזה מחיר כביר על ישיבה בארצנו. קלקול נפשנו.
ועכשיו בן גביר, המדובר בארצות ערב, יצטרך להראות שהבליטה בכיסו היא אקדח, ולהטיל מורא בליבם למען נוכל לחיות בשלום, עד שיפסיקו לפחד בפעם הבאה.
