העניין עם עיתון, שבין המועד שאני כותב את המילים האלה לבין הרגע שהן מגיעות אל עיניכם ביום שישי על נייר, עובר ים זמן. בדרך כלל זה לא נורא, אבל עכשיו, עם המתקפה האיראנית, זאת בעיה, כי אני כותב ביום שני בבוקר, ואיני יודע אם עד שזה יודפס בכלל אהיה בחיים, ביתי יעמוד על תילו, עירי תהיה כשהיתה או תילי חורבות. לא יודע כלום. האם תקפו? האם קיבלו בחזרה על הראש השטוח שלהם? האם יכולנו להם או שהם יכלו לנו?
והאמת, אני לא במתח. אני שומע אנשים סביבי כל הזמן שואלים – נו, מתי? ואיך יהיה? ומה יקרה? ואיני מתפתה לרדת במורד החור השחור הזה של החרדות והדאגות. ברור לי שאנחנו במציאות שאין בה ביטחון, ואין בה יציבות, ועולמנו מאותגר בכל רגע מכיוון אחר, ואני מאמין שככה בדיוק זה צריך להיות כעת. אני לא מדמיין מה יקרה ברגע הבא, מחר, מחרתיים. אני נותן לחיים להראות לי את הדרך, מקשיב היטב למה שהקיום מבקש לומר לי.
ומה שאני שומע מהקיום היא בקשה פשוטה – להיות באחדות. קודם כל באחדות פנימית. בתוכי. שהשכל שלי והרגשות שלי והדיבור שלי והעשייה שלי יהיו באחדות. לא לתת למחשבות לערבב את הרגשות, ולהשפיע על הדיבור שייצא מפוזר ותוקפני, ועל העשייה שתהיה בהולה ומפוזרת.
להיות אסוּף. ולצפות על המציאות בעין טובה, לראות את הטוב באנשים ולא לחפש בהם את הרע. לא לנסות לייצא את הפחד הפנימי שלי לפחד מכל מי שאומר משהו שלא בדיוק מתיישב לי עם מה שאני חושב. להיות באחדות עם כל אזרחי ישראל. לאו דווקא בהסכמה מלאה, ממש לא, אבל להבין שחילוקי הדעות ילובנו אחר כך, באופן תרבותי, ועכשיו זה לא הזמן להתכתש. זה מה שאני חושב ביני לביני, וזה נותן לי שלווה.
ומה שעוד מרגיע אותי זאת הידיעה שננצח. כי האיראנים המחורעים האלה – אין אמת במאבקם. הם נלחמים על דמיונות מהעבר, הם ממשיכים להיאבק באחיהם הסונים על רצח שקרה לפני 1,300 שנה ומשתמשים בנו כאמצעי לנצח. אבל הם יפסידו, ולא רק שיפסידו אלא גם ישלמו לנו פיצויים על כל החיים שאיבדנו, וכל הנזק הכלכלי שגרמו, כמו הגרמנים בשעתם עם הסכם השילומים. ומהכסף שלהם נבנה את ארצנו טוב יותר, שיסתכלו וימותו מקנאה. כך יהיה. אולי. ואם חטפתי טיל לראש במתקפה, קראו את הקטע הזה בהלוויה.
