נולדתי בירושלים ב 1962, לאמא אורה ואבא דב, אחרי נולדה אחותי אפרת. קראו לי אברהם, על שם סבי שנרצח בשואה, ושם משפחתי המקורי הוא קווסטלר, האיש שעושה את הגדילים של הטלית. מישהו מאבותיי היה כזה. גדלתי בבית של ספרות, אבא היה מתרגם ידוע וכותב מוכשר, הייתי ילד בבית של עברית, אמא היתה ועודנה מקפידנית גדולה בענייני שפה ודור שביעי בארץ, אני שמיני. בבית היה הרבה הומור, שאותו הפנמתי והוא שעזר להגיע עד הלום.
מכל התכונות בהן בורכתי וקוללתי, הפרעת הקשב היא החשובה והמשפיעה מכולן. כבר בכיתה א' היה ניכר שאני לא כמו כולם, וזה הלך והחריף במהלך שנות לימודיי, בהן לא למדתי כמעט כלום חוץ מאסטרטגיות הישרדות במערכת שאז לא ידעה דבר על הפרעת קשב ותייגה כל מופרע כמוני כעצלן או פושטק. הייתי שניהם. לצד העובדה שהייתי תלמיד בעייתי ודל הישגים, פיתחתי כבר מתחילת גיל העשרה תשוקה גדולה לרדיו. הייתי מכור לתכניות עם מגישים טובים, מצחיקים, עמוקים, הייתי מקליט אותם מהטרנזיסטור באמצעות מיקרופון על טייפ קטן, ושומע בלי סוף. הייתי גם מקליט תכניות בהגשתי, ומעניק קלטות לכל מי שרצה, ובמיוחד רצתה לשמוע. בער לי להיות איש תקשורת, במיוחד כי חשבתי שהפרסום ירפא את תחושת הטמבל שקיבלתי בבית הספר. בדיעבד זאת היתה מחשבה נכונה. הלכתי ללמוד עיתונאות בקורס של גדעון רייכר, ערכתי את עיתון בית הספר, הגשתי מועמדות להתגייס לגלי צה"ל והתקבלתי.
בגלי צה"ל יועדתי לתפקיד כתב צבאי, אך בקורס הכתבים התברר שאני כתב גרוע. שניה לפני שהחזירו אותי לבקו"ם עשו לי מבחן קריינות, ולמרות שגמגמתי, הבוחן, דניאל פאר ז"ל, אמר – יש בו משהו. ננסה לעשות ממנו קריין.
אז עשו ממני קריין, ואחרי שהתגברתי על פחד המיקרופון המשתק, הפכתי מגיש מן השורה. כבר אז היה ברור שקשה לגרום לי ללכת בתלם, והגשת התכניות שלי התאפיינה באנרגיה גבוהה, לעיתים גבוהה מדי, בהרבה צחוקים, ופה ושם אמירות לא משהו.
הסיפור שלי מתחיל בעצם ביום אחד כשארז טל, שהיה מחזור מעלי בגלי צה"ל הציע לי במדרגות לעשות איתו משהו לתכנית מערכונים חדשה שלו. בזמן ההוא אהבתי לעשות דמויות מצחיקות, אז נכנסנו לאולפן ועשינו משהו. המשהו הזה תפח תוך זמן קצר לאחת התכניות הכי מואזנות והכי משפיעות ברדיו אי פעם, "מה יש", בה ארז היה המגיש ואני גילמתי כחצי מהדמויות שאיכלסו את התכנית היומית, את איש החדשות יוחנן הכותרן, את האיש הקטן, ועוד שורה אינסופית של תפקידים. בגיל 20 היינו כוכבים, וזה שינה את חיינו לתמיד.
אחרי "מה יש" הגשתי שורה של תכניות בגל צה"ל, כשהבולטות הן "סנדביץ'" עם ארז טל, "נכון לעכשיו" עם קובי מידן, "המילה האחרונה" עם אורי אורבך ז"ל וג'קי לוי יבדל"א, "משפחה גרעינית", ועכשיו כבר כמה שנים את "השיח", כל יום בשתיים. תכנית שווה. בין לבין הגשתי מצעדי פזמונים, תכניות חזנות, ארבע אחרי הצהריים, תכניות שידוכים ליליות, תכניות פרסים לחיילים, תכניות לילה, בוקר, לפני צהריים, הגשתי את יומן החדשות של התחנה, שידרתי ד"שים מלבנון, ניהלתי אלפי שיחות עם מאזינים, ראיינתי רבבות אזרחים, נתתי עבודה.
הצלחתה המדהימה של התכנית "מה יש" ב 1983 עשתה אותי לראשונה בחיי מפורסם, אבל רק בשם, לא בדמות. רק כשהגעתי לטלוויזיה החינוכית להנחייה הבכורה שלי, בשעשועון "פיצוחים" התחלתי להיות מה שקוראים היום סלב. "פיצוחים" היה השעשועון הראשון שלי, אחריו באו רבים מאד. מבחינה מספרית זה הז'אנר הטלוויזיוני שבו עשיתי הכי הרבה. הנחיתי את "מהקליפיה באהבה", "עשינו עסק", "קטן עלינו", "יהיה טוב", "הפיתוי", "המוביל הארצי", מה נהייה" שאחר כך הפך ל-the bubble" וזכה להצלחה מסויימת בכמה ארצות בעולם, אחריו באו "אחד נגד מאה" הנהדר, "שוברי קופות", "הטוב מכולם", ו"אל תפילו את המיליון", האחרון שלי עד כה. אולי שכחתי אחד או שניים. אני אוהב להנחות שעשועונים. זאת יכולת שרכשתי בצבא, כשהייתי מנחה בתור קריין גל"צ כל מיני חידוני ידיעת הארץ של פיקוד מרכז וכאלה. בכלל, הכלים שקיבלתי בשירות הצבאי הולכים איתי עד היום ונתנו לי את הקריירה שלי. בתמורה נתתי לצה"ל תכניות שהחזיקו חיילים שפויים במלחמת לבנון, אינסוף טקסים שהנחיתי וסרטי הדרכה שקריינתי, ועבודה קשה רוב שעות יממה באולפני גל"צ הטחובים ביפו, בחדוות עשייה אינסופית.
חוץ משעשועונים עשיתי בטלווייזיה את "להיט בראש" ו"עד פופ" בערוץ בראשון, בערוץ 2 הניסיוני עשיתי עם ארז טל את "העולם הערב" שהפכה את שנינו לכוכבי נוער גדולים. בערוץ 2 המסחרי שקם אחר כך לא רצו לתת לנו לעשות תוכן קומי ולקחו את שנינו לשעשועונים. חוץ ממשחקים הנחיתי גם את תכנית הבוקר של ערוץ 10, "כל בוקר" עם לינוי בר-גפן, אחר כך קנו אותי ב"רשת" ועשיתי את תכנית הבוקר "העולם הבוקר" במשך 15 שנים, יחד עם עינב גלילי, הילה קורח, טלי מץ ועוד שורת בנות זוג ששרדו זמן קצר.
אחרי עזיבתי את הבוקר עשיתי במשך חודשיים תכנית מקסימה לטעמי, "מדד ישראל" שירדה משידור משום מה, אבל קיבלתי.
במקביל לכל זה התחלתי לכתוב פוסטים בפייסבוק ונהיו לי מלא עוקבים. 240,000 כרגע. זה גרם ל"ישראל היום" להזמין אותי לכתוב את הדף האחרון במוסף השבועי, אותו אני כותב באדיקות כבר כמה זמן. מיטב המאמרים גם הם באתר.
תחום פעילות נוסף שלי היה הקנביס הרפואי. הבמאי צחי קליין גייס אותי להגיש את הסרט שצילם על הקנביס הרפואי בישראל, וביחד יצרנו את "גראס באישור רופא". הסרט הזה חולל מהפיכה ביחס לקנביס הרפואי בישראל, חשף חולים רבים ליתרונות השימוש בקנביס ושכנע אותם שקנביס זה לא רק סם, גם תרופה. בעיקר תרופה. הסרט הזה תרם משמעותית לפתיחת שערי משרד הבריאות למתן קנביס למגוון מחלות. היום יש בארץ יותר ממאה אלף חולים ברישיון לקנביס, כשעשיתי את הסרט היו 40.
כמו כן, יצרתי עם חברי אבי אלקלעי את הסדרה "שאיפות גדולות" ובמקביל פעלתי בכנסת להרחבת הרשיונות לקנביס. בעזרת ח"כ חיים כץ הצלחתי להוסיף אלפי מטופלים למעגל המשתמשים ברישיון. אולי יום אחד יקראו על שמי זן של קנביס.
משפחתית אני אבא לשלוש בנות. איה, מנישואי לחלי גולדנברג, וזהר וליבי מנישואי לנעמה שוחט, איתה אני חי גם ממש הרגע. נושא ההורות מעסיק אותי, משמח אותי, מקבל ממני הרבה זמן, ומהווה לי עמוד מרכזי לקיום. אני מרבה לעסוק בנושאי הורות בכל תכניותיי.
אם מסתכלים על הקריירה שלי במבט כולל, רואים שהתחלתי בתור שטותניק מוחלט, ולאט לאט התחלתי לצבור דעות והשקפות, ולשלב אותן בעבודה שלי. עם השנים הפכתי למה שנקרא "דעתן" אדם שהבעת דעות היא עיסוקו, ובתוקף התואר הזה הסתבכתי לא מעט כשהשמעתי דעות לא "נכונות", במיוחד מאז שחציתי את הקווים ועברתי מהשמאל העמוק לימין המתון. יצרתי פה ושם סערות גדולות עם אמירות קיצוניות, שנבעו בדרך כלל מאימפולסיביות בלתי נשלטת האופיינית לאנשים עם הפרעת קשב כמו שלי. אני לא אדם קיצוני למרות שיש לי נטיה לדבר לפעמים במילים קשות, זה נותן לי תחושה של אקשן שאני צריך, ואחר כך מצטער. לאחרונה אני משתדל להימנע מיצירת סערות תקשורתיות. זה מעייף אותי.
הופעתי לראשונה בטלוויזיה בגיל 15, בתכנית נוער בשם "עד 18". התחלתי לעבוד באמת בתקשורת בגיל 18, מה שאומר שאני כבר די הרבה זמן בסיפור הזה. כאמור, את הרוב לא שמרתי, אבל מה שנשמר ע"י אחרים נמצא פה באתר, ואתם מוזמנים לטייל גם בנוסטלגיה שלכם שאני שלוב בה.
אגב, אם יש לכם חומרים שלי מפעם, אשמח לקבל אותם במייל avrigilad@gmail.com ולהעלות לכאן לאתר.
אם דחוף לכם לקרוא יותר, ובאופן מסודר, הנה קישור לויקיפדיה שזוכרת טוב ממני את חיי.
אברי