מערכת היחסים הזאת מיצתה. כבר זמן רב אנחנו מרגישים שאנחנו ביחד רק בגלל הנוחות, רק כי אין מקום אחר לעבור אליו. אבל הבה נודה על האמת, זה לא יכול להימשך. ניסינו, הלכנו לגישור, לפישור, התגמשנו, אבל כלום לא צלח. זה רק הולך ומתרחק, וחייבים לקבל החלטה אמיצה. להיפרד. ילך כל צד לדרכו, וגם אם חייבים להמשיך לגור יחד, ינהל כל צד את ענייניו בעצמו, ובהצלחה.
האסימון נפל לי כשבית הדין עאלק בהאג החליט על אי־חוקיות הכיבוש, או איזה חרטוט אחר. בראש בית הדין הזה עומד לבנוני, מי ישמע, תומך איראן. הבנתי. אי אפשר עוד להעמיד פנים. העולם חייב להיות מחולק. יש להקים עכשיו מוסדות בינלאומיים חדשים לכל המדינות הדמוקרטיות, ושילכו כל הטוטליטריות ויתרועעו אלה עם אלה במוסדותיהן.
אי אפשר עוד לשאת ועדה לזכויות אדם בראשות סוריה, או בית דין לזכויות נשים בראשות איראן. שבענו מהקומדיה הבלתי מצחיקה הזאת. האו"ם, שאף פעם לא היה להיט גדול, פשט את הרגל לגמרי. ולא רק בעניין שלנו. בכל העניינים. לכן נקים בימים הקרובים את מוסד "האומות המאוחדות הדמוקרטיות", שהחלטותיו ישפיעו רק על המדינות החפצות להיות שייכות אליו ויכולות להוכיח שהן אכן כאלה.
בין ההחלטות הראשונות שיקבל המוסד החדש – סנקציות כלכליות עד הפסקת סחר מוחלטת עם כל המדינות מהגוש השני, שאמנם גדל והולך מחודש לחודש, אבל בלי קשרים עם העולם הדמוקרטי אין לו קיום. כי מהי סין בלי המערב? למי תמכור את כל הזבלה שהיא מייצרת? מהן מדינות ערב ללא התמיכה של המערב? כן, אפשר לרדת עוד יותר נמוך, ואת זה נוכיח להן ממש בקרוב.
ומה עם הפרדה פיזית ממש? חומת הפרדה גבוהה? טיפה מסובך לנוכח העובדה שלא כל המדינות מגוש אחד מקובצות בצד אחד של העולם, אבל לאט־לאט תתחיל תנועה, יעברו מכאן לשם, יוכרז שהחצי הצפוני לדמוקרטיות, הדרומי לדיקטטורות, קו המשווה הוא הגבול, ואין לחצות אותו. כמו הקו שציירנו על השולחן בבית הספר וחצץ בינינו לבין השותף העוין שישב לצידנו. וכשכל המדינות יעברו ויתמקמו מחדש, ננסר את הכדור, לרוחבו, יעוף קצת ברזל נוזלי, אבל בסוף זה יתקרר ואז נפריד בין החצאים וניצור שני כדורים קטנים, שמכוח הסיבוב יתעגלו מחדש.
לא ככה? אפרופו שני כדורים, חייב לקחת את הכדורים שלי, שכחתי הבוקר. אבל גם בלעדיהם אני חושב צלול, לפחות לדעתי ולדעת משפחתי הקרובה.
