התלקח ויכוח עז בעניין הנס. אחרי שאריה דרעי טען שמה שקרה לנו מאז השבעה, אולי כולל היום השחור הוא, הוא בגדר "נס", ושהכל לטובה – הוטחה בו ביקורת ציבורית עזה ביותר, ובצדק, כי האמירה הזאת נועדה להלבין את ההשתמטות ההמונית שלו ושל הציבור שלו משותפות בהגנה על המדינה. הנס הוא שהציבורים החילוני והדתי־לאומי מצליחים, בלי המשתמטים, להחזיק מעמד.
אבל אני חייב לומר, ולהסתכן, שגם אני רואה בכל השנה החולפת מרכיב של נס. וכשאני מדבר על נס אני לא מתכוון להתערבות אלוהית, אלא להצעת הגשה נוספת של המציאות האסונית. כשאני אומר "נס" אני מתכוון למהלך עניינים בלתי צפוי, בלתי רצוי, שנראה כמו אסון, אבל כשמתרחקים ממנו מעט רואים שיש בו גם שינוי מפתיע ומהותי לטובה.
ואין ספק שהאופן שבו קמו עלינו אויבינו, שלא השכילו לאחד כוחות ברגע אחד להכריענו אלא היססו, מביא אותנו אחרי שנה וקצת למצב שלא יכולנו לחלום עליו קודם – של הכרעה כמעט גמורה של איום קיומי שרבץ מעלינו כמעט 20 שנה. וזה נס כי לא חשבנו שככה זה יתפתח, לא האמנו שנתנער מהאיום האיראני עלינו בכזאת מהירות ולדורי־דורות.
תגידו – ומה עם כל הטבוחים, האנוסות, הקהילות, המשפחות? מה עם הנס שלא נעשה להם? צודקים. הנס שנעשה לנו כעם לא התחשב בכולם. חפים מפשע שילמו ומשלמים עליו בהרס חייהם. אין דבר כזה נס מוחלט, הכולל את כל האנשים מרמת הפרט לרמת הלאום.
השאלה היא על מה מעדיפים לשים את הפוקוס – האובדנים האישיים או הישועה הכללית? מי שבוחרים לראות את הכאב הנורא, במיוחד אם הוא קרוב אליהם, זכותם המלאה. אבל מי שמצליחים לראות איך השכול וההרס הם רק חלק מהסיפור, ויש חלק נוסף לסיפור, של התעוררות, של תקומה, של ניצחון בהתהוות על הכוח שאיים לכלותנו ושלא תכננו להתעמת איתו בזמן הקרוב מטעמי נוחות, יכולים לקרוא לזה נס.
נס הוא לא קסם. נס הוא ראייה בדיעבד של אירועים קשים והתמקדות בצד המועיל בהם, בטוויית חוט מקשר בין הנקודות הטובות ויצירת סיפור חדש. בשביל לראות את הנס לא חייבים להיות אריה דרעי. אפשר להיות יהודים חילונים לגמרי, ועדיין להבין שקורה לנו נס. שבמקום להיות מושמדים בעוד כמה שנים על פי התוכניות, אנחנו בדרך להיות מעצמה אזורית. והלוואי שיקרה כבר הנס ונחבב זה את זה. מי יעצור אותנו אז? רק נס.