שתי אימהות עמדו השבוע במרכז תשומת הלב שלי, אחת שקיבלה את מה שחלמה עליו ואחת שממשיכה להיאבק. שתי אימהות עם סגנונות כל כך שונים, אבל עם לב זהה של אמא הפועם בחזן.
האחת, מירב לשם־גונן, שבתה רומי חזרה מהתופת בעזה. בשנה האחרונה פגשתי את מירב על בסיס קבוע באולפני. גם אתם בוודאי מכירים אותה כאמא שהחזיקה את הכאב שלה, את חוסר הוודאות, את חוסר האמון, את הכעס, את החרדה, באופן כל כך מעורר השראה, עד שהצליחה לתת לאנשים שאינם מעורבים אישית בסיפור החטופים מהחיוביות ומהתקווה שמאפיינות אותה. בכל פעם שהיא באה לתוכנית של שרקי ושלי, היו לה מילים טובות להגיד. גם בימים ממש גרועים. כשראיתי אותה מתחבקת עם רומי, לא יכולתי אלא לפרוץ בבכי סוחף שהרס לי את כל האיפור שבדיוק מרחו על הפרצוף המקומט שלי לפני הופעה בטלוויזיה.
מנגד, צפיתי בתוכנית המרגשת של רוני קובן ב"כאן" עם עינב צנגאוקר. גם היא הפכה, בלי שביקשה, לסמל במאבק להחזרת החטופים. גם היא התארחה באינספור תוכניות, השתתפה בהמון הפגנות, זעקה באינסוף ישיבות של ועדות בכנסת והורחקה מהן. הסגנון שלה, כפי שבוודאי שמתם לב, שונה לחלוטין. היא לא שומרת על נימוסים, משתמשת במילים חריפות, מאיימת, צועקת, והעיגולים השחורים תחת עיניה מספרים יותר מכל מילה על מצבה הפנימי.
מכל הראיון העמוק לקחתי תובנה אחת. עינב סיפרה לקובן שעוד לפני החטיפה היא היתה אמא חרדתית ביותר. היא גילתה שביום־יום נהגה להתקשר 50 פעמים למתן שלה, גם כשהיה בזוגיות. זה הדהד אצלי במקום עמוק ביותר, כי גם אני גדלתי לאבא חרדתי, פוסט־טראומטי מהשואה, שעיקר עיסוקו במהלך היום היה לחפש אותי ולבדוק שאני בסדר.
זה פגע ביחסים שלנו, אפילו קלקל אותם לגמרי, אבל מהתבוננות באבא שלי אני יודע שזה לא בשליטה, החרדתיות הזאת, ואבא שלי היה מאבד שליטה כשהייתי הולך לו לאיבוד לכמה דקות. הוא היה רץ ברחובות, מתקשר לחדרי מיון, מטריף את העולם. זה לא היה הוא, זה היה משהו שהשתלט עליו. ההבנה הזאת מאפשרת לי לראות שעינב לא באמת שולטת במעשים ובמילים שהיא אומרת. המצב הנפשי הזה הוא ככל הנראה משהו שקיבלה בירושה בבית או שנוצר במהלך החיים.
הרבה אנשים, במיוחד כאלה שעדיין תומכים בביבי, פיתחו התנגדות עזה לעינב. אנשים רעים משכנעים אותם לחשוב שכל מופע החרדה הזה מטרתו "רק לא ביבי". אני כמובן מבין את אכזבתה מראש הממשלה, אבל אני גם מבין שעד שמתן שלה יחזור נצטרך להמשיך להכיל את הכאב הגולמי שהיא מביאה לשיח הישראלי ולא לשפוט אותה, כי ניתן לשפוט רק את מי שיש לו בחירה. אני מתפלל שכמו שמירב קיבלה את רומי שלה, כך עינב תקבל את מתן שלה ותוכל ללכת לרפא את פצעיה. אמן.
