יום אחד נמצא את עצמנו לגמרי לבד. אי קטן של יהודים בלי אף חבר בעולם, בלי מעצמה שפורסת עלינו חסות, בלי מדינות שרוצות בקרבתנו, בלי ציבורים שמתפללים לשלומנו, בלי ארצות שמספקות את צרכינו, שולחות את מזוננו ונשקינו, בלי אף יעד שבו אנחנו רצויים כתיירים. היום הזה, מכובדיי הקוראים, אינו דמיון – הוא ממש פה, מעבר לחג הפסח. אז יצאנו מעבדות לחירות, הפעם נצא מחירות לבדידות.
נכון, זה לא בטוח, בחיים ובהיסטוריה יש מהפכים מפתיעים, אולי כל הגל הענק הזה של עוינות לא יתנפץ עלינו בסוף, ויקרה איזה נס, אבל מה שלמדתי ב־7 באוקטובר הוא לא לסמוך על ניסים. הם לא קורים כשבונים עליהם, כי נס שמצפים לו אינו נס, הוא סתם דמיון במקום לקחת אחריות ולפעול.
לא באתי להעכיר את רוחכם בעוד תחזית שחורה מבית ההזיות שלי, אבל טמינת הראש בחול לא תועיל פה. צריך להתכונן ליום הזה, ולהבין שהוא יהיה יום ראשון מהרבה ימים שבהם המצב הזה ישנה מהותית את חייה של ארצנו האהובה. עד שיחלוף הגל, אני מקווה שעוד בימי חיינו.
בזמן הזה, של הבדידות המוחלטת, הדבר היחיד שישאיר אותנו בחיים, כך על פי פרסומים זרים, הוא המטמון הקטן ששמרנו בדימונה לימים כאלה. נצטרך להבהיר לכל באי העולם שאו שאנחנו נשארים בחיים, או שאף אחד לא נשאר. אם לא יאהבו אותנו יותר, לפחות יפחדו. פחד הוא מניע עלוב להישרדות אומה, אבל כנראה במצב שאליו הולך העולם הוא ייהפך למטבע נדרש, כמעט כמו ביטקוין. יחד עם השתלטות האסלאם על כל התרבויות המתקדמות, הפחד יחזור בגדול לנהל את התנהלות האומות. תודה לשמעון פרס שצייד אותנו ליום שכזה.
אבל חוץ מזה, צריך להבין ולהתכונן מעכשיו לשינוי גדול בחיים של כולנו. כמדינה מצורעת לכאורה יחרימו אותנו, לא יקנו את מוצרינו המשובחים, לא יסייעו לנו במענקים, לא ישתפו איתנו פעולה במחקרים, ועוד ועוד. נצטרך לסמוך רק על עצמנו, להגשים את המשפט הנורא – עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב כלל. אני דווקא מחבב התחשבות בגויים, כשהיא הדדית כמובן. נצטרך להיגמל גם מזה.
תקומתנו תהיה רק אם נשכיל לשתף פעולה. אם נמשיך לריב, יאכלו אותנו בביס אחד. חשבנו ש־7 באוקטובר היה הכי גרוע שלנו ועכשיו אפשר לחזור אל המחלוקות? כדאי שנחשוב שוב. יכול להיות, והלוואי שלא, שהסיוט שלנו רק מתחיל. כולנו שותפים לנסיעה לא קצרה בסירת הצלה קטנה וצפופה. מי שיחורר אותה יושלך למים. נאהב איש את רעהו, וניצור לנו את האי הקטן שלנו של אהבת חינם בלב עולם מופרע. והלוואי שאני טועה. או בעצם, אולי לא.
