אמרו צריך דם. טסתי לאיכילוב. מאות אנשים רוצים לתרום. אמרו לך הביתה תבוא אחר כך. אמרו החיילים בנקודת הכינוס בשכונה חייבים מים. לקחתי שישיה ומיהרתי לנקודה. יש שם מים לשנה, השכנים הרעיפו. יש מלחמה, יש אהבה. איזה דפוקים אנחנו.
אני רק שואל את עצמי איפה היתה כל האהבה הזאת בשנה האחרונה? איך נתנו לעצמנו את המותרות של מלחמה פנימית כשחיות האדם מתחממות על הגבולות?
כל מי שתרם לשיח השנאה, כל מי שנטע בלב אויבינו את התחושה שהגיע הרגע להלום בנו חייב וחייבת לפנות עכשיו את הזירה הציבורית לאלתר ולתמיד. חשבונות בשש אחרי המלחמה, עכשיו זה זמן אהבה טבולה בדם.
