על התקרה בסלון כתם רטיבות שהולך ומתפשט. אני מסתכל על הכתם הזה והוא מטריד אותי. יש לי קצת רקע בבנייה ואני יודע שהרטיבות הזאת – חוץ מזה שהיא מפגע אסתטי חמור שהעין שלי מתקשה להכיל – מנפחת את התקרה ועוד מעט יתחילו ליפול חתיכות טיח ובטון על בני ובנות הבית.
אבל אני מבליג. וחולפים ימים וחולפים שבועות, והכתם גדל, ומצטרפות אליו בועות של היפרדות הצבע מהתקרה, ונוצרים סדקים, וכשבאים אורחים אני מקווה שהם לא מסתכלים למעלה לתקרה שנראית כמו תקרה של אנשים שמזניחים את המגורים שלהם, את החיים שלהם, את העתיד שלהם.
והימים חולפים והכתם מתפשט, הוא כבר תופס רבע תקרה בסלון, ואני אומר לעצמי: אתה חייב לפעול. ואני עולה לקומה שמעל הסלון אל השירותים, ומגלה שהצינור שנכנס למכל ההדחה מטפטף, כי כשהחלפתי אותו לפני שלושה חודשים שכחתי לשים גומייה. והטיפות נופלות אל תוך סדק בקרמיקה, מחלחלות אל התקרה ויוצרות את המפגע שאוכל לי את הנשמה.
ואני הולך אל תיק כלי העבודה שלי ומוציא גומייה חדשה, וסרט טפלון, ומתקן את הנזילה בדקה ו־23 שניות. תזמנתי. ואני מבין שכל הנזק הזה קרה כי דחיתי את הטיפול, כי העדפתי להסתכל לצד השני, וקיוויתי שזה יסתדר לבד.
ואני חושב על בעיית הרחפנים המביאים כמויות של נשק מטורפות כל לילה ישירות לידי האנשים שיקומו לשחוט אותנו ביום מן הימים, ומבין שזה בדיוק אותו דבר. כל בעיה שדוחים את פתרונה ולו ברגע אחד, תחזור חזקה וגדולה יותר משהיתה בראשיתה.
וכמו שעכשיו בשביל לסדר את התקרה אני צריך להזמין בעל מקצוע שיקלף את השכבות הרטובות, ישים שכבת הכנה, ייתן לה להתייבש כמה שבועות, ישים עליה בטון ועליו טיח ועליו צבע וזה ייראה נורא – ככה גם כשנבוא לתקן את נזקי הברחות הנשק בדרום. זה יהיה נורא, ולא בטוח שזה ייגמר בטיח. אז אם גם לכם יש איזו בעיה שמחכה לטיפול, אל תמשיכו לקרוא – קומו ותקנו. שאר הטור יחכה לאחר כך.
