אתה נראה צעיר לגילך. מכירים את המחמאה הזאת? אני מכיר. לשמחתי גם מקבל אותה פה ושם. לשמחתי ולעצבוני, כי איזו מין מחמאה זאת בכלל? מה היא אומרת? שלהתבגר זה מכוער, שלהיראות בגיל שלך זאת עבירה, שכמה שאתה מושך את הגיל החזותי מטה – אתה מקבל נקודות זכות על משהו שאין לך השפעה רבה עליו, אם בכלל.
אני כותב הרבה על הנושא הזה, כי אני מתבגר ומתמודד עם דמותי הנשקפת בראי ובמסך הרבה. אני גם עושה, במידה, טיפולים אסתטיים כדי להיראות שמיש. אבל אני מרגיש קורבן של תרבות אובססיבית שמקדשת מראה צעיר על פני ניסיון חיים, חוכמה נרכשת, שימור גמישות מחשבתית ושובבות נעורים. כאילו אם שכבת הדרמיס של העור שלך פחות מקומטת, זה אומר משהו על הפנימיות שלך. זה לא. באחריות.
אז אני שואל את עצמי בכנות, האם חייתי 63 שנים כדי להיות מוטרד מאיך שאני נראה? זה מה שלקחתי מהחיים האלה? ברור שלא. אני מודה לאל ולמדע שמאפשר לי להיות בחיים בגיל, שלפני 100 שנה היה נחשב מופלג ביותר. ומה אני עושה בגיל הזה? מתבכיין על הקמטים, על העור התולה בצדדים, על הצוואר המתקמט, העפעפיים הנשמטים. איזו כפיות טובה רב־מערכתית. איכס.
בימים אלה, כפי שדיווחתי לעיתונות, אני שוב פנוי מזוגיות. הנה אני תלוי על אנקול בשוק הפנויים־פנויות, והקונות ממששות את הנתח ומחוות דעה על איך הוא נראה, טרי או מיושן.
ואני רואה את המבטים של נשים צעירות ממני, כאלה שפעם בלעו אותי במבטיהן ועכשיו לא רואות שאני בכלל נמצא מולן, ומשהו בי נסדק. אני מבוגר. אני כבר לא נער חמד, אני הדוד שלו במקרה הטוב. וזה מכאיב, וזה מפחיד, כי ברור שהתנועה לא תיעצר,
והמחמאה הזאת, אתה נראה צעיר לגילך, גם היא זמנית, ואחריה תגיע מחמאה אחרת – הו, אתה עדיין בחיים? יפה אברי.
ואני מבין שגם אני, הבנאדם היחיד שאני מכיר מבפנים, מזדקן בדרך לכיליון, לא משנה כמה טיפולים ולא משנה כמה פרסום ולא משנה כמה לייקים ולא משנה כמה עוקבים – אני זמני. הנשמה שלי נצחית, הגוף שלי זמני ביותר, הנה הוא מתפורר לנגד עיניי, לנגד עיניכם.
אז מה עכשיו? זמן להשתחרר ממה שאומרים המבטים, כן רואים, לא רואים. כל החיים עבדתי עבור אישורים מבחוץ, הנה ההזדמנות לאשר מבפנים, ולזרוק את המראה לפח.
