השבוע חגגתי 63. אני, אברי הקטן מכיתה ח'2. מישהו התבלבל לגמרי. מערכת הספירה הגשמית שכחה שאני נשמה אינסופית שהזמן אינו מושל בה כלל, ובחרה לציין את מספר השנים שהגוף הסופי שלי נוכח פה. טעות. חייב לדבר עם היצרן על זה. בכל מקרה, אני בן 63 שנים, למרות שאני יודע שאני לא נראה יום יותר מ־62 ועשרה חודשים. גנטיקה.
בכל מקרה, חגגתי בחיק המשפחה. כל הסלבס שהזמנתי לא באו, כל הצלמים הבריזו, שערי היכל מנורה לא נפתחו, אז חגגנו בסלון בערב משחקי חברה לי ולכל הבנות המתוקות שלי. תענוג.
שיחקנו "אליאס", המשחק הפשוט מאוד הזה שכבש את המדינה ולא ניתן להשיגו אפילו בשוק השחור של משחקי הקופסה. באמת שערב משחקים מנצח כל פעילות אחרת, כל טיול, כל סרט, כל הופעה. משחק טוב מחבר ומחזק חיבורים שכבר קיימים ויוצר הרבה זיכרונות שיהיו שימושיים כשאמלא את מכסת ימיי ואפרוש לעולמות אחרים.
עד אז, אני מתמיד בהשקעה בגוף המתכלה ובנשמה האלמותית שלי, כדי שישמשו אותי כמה שניתן יותר. לגבי הגוף, שני אימונים ביום. אחד איך שאני קם, במים, אימון סיבולת ותנועה, ושני בצהריים – מכון כושר. הטרדת ברזילים ממנוחתם והזזתם מעלה ומטה. מי שלא עושה את זה, שלא יבוא בתלונות וידרוש פיצוי כספי בשנותיו האחרונות בגין חוסר תפקוד. כתוב באותיות הקטנות של כתב האחריות – ללא פעילות גופנית האחריות אינה תקפה. ברגע הכי כואב הם ישתמשו בזה נגדך. באחריות.
אבל על ספורט כבר חפרתי. מילה על שימור הנעורים של המוח. הדרך שלי היא לימוד. פעמיים בשבוע אני נפגש עם החברים שלי לשיעור ב"תורת ימימה", אבל השיטה לא משנה, העיקר שלומדים יחד משהו חדש. ככה גם מקיימים מפגש חברתי מועיל, שאינו כולל פוליטיקה, רכילות ולשון הרע, וגם מתעמקים בכל פעם בזווית אחרת של הנפש והנשמה. זה מה ששומר אותי צעיר, בעיניי לפחות, כי אני מצליח להתחדש פעמיים בשבוע במחשבות חדשות, מחשבות שלא מישהו שתל לי בראש דרך הטלוויזיה או הרשתות, אלא מחשבות שאני בעצמי, אברי הקטן, חשבתי. ממליץ בחום.
וחשוב לא פחות – תזונה. הרבה חלבון, מעט פחמימות, ללא סוכר בכלל. תגידו – אין טעם לחיות ככה, ואני אומר – כשמתרגלים, זה שווה את האובדן. להרגיש שהגוף לא בוגד אלא שומר אמונים גם בגיל מבוגר, זה שווה את הכל.
בשנה הבאה 64. האם עדיין תצטרכו אותי כשאהיה בן 64?
