הנפילה המפוארת והמכוערת של המערב לרגלי הפולשים המוסלמים, עם כל כמה שהיא מעציבה ומפחידה עד אימה והשלכותיה טרם החלו להתברר, יש בה גם נקודת זכות אחת נוצצת – ניצחון המשפחה.
תרבות המערב, בחדוותה לפרק כל מסגרת, הלכה על הראש של מוסד המשפחה והצליחה להרוס אותו. כבר כתבתי כאן שהכל מתחיל ונגמר בהחלטה הקולקטיבית שקיבלו אנשי המערב השבע שילדים הם לא שמחה, שמשפחה היא נטל ושמשפחה חד־ילדית היא פשרה בין ביטוי עצמי לביטול עצמי הנדרש בגידול משפחה גדולה.
ולאיזשהו זמן היה נדמה שהפטנט החדש עובד, שאפשר בלי ילדים ובמקביל לחיות מעולה. אבל מתחת לפני השטח, חוק הקיום הקדמוני כבר התארגן למופע מרהיב של כוחות טבע האדם. כי אנחנו נועדנו להתרבות, כל מין וסוג מתקיים רק כדי להתרבות, ואם מין מסוים מחליט שהוא פוסע אל מחוץ לחוקי הטבע וקורא תיגר על עצם מהותו הבסיסית, אז היקום, או הקיום, או אלוהים, או איך שתרצו לקרוא לכוח המסדר הגדול, מוצא את הדרך שלו לאותת שזה לא הכיוון.
האופן שבו משדר היקום שמשהו לא סבבה קורה הוא תמיד אותו דבר. השמדה המונית. קוראי התיגר פשוט נמחקים במהלך אלים ובמקומם באים אחרים, שעובדים יותר הדוק עם הכללים.
וזה מה שאנחנו רואים עכשיו. הבלתי מתרבים, המערביים, מגשימי עצמם על חשבון הדורות הבאים, ניגפים מול המתרבים בשפע, אנשי ארצות האסלאם. לא עוזרת במלחמה הזאת עליונות תרבותית, השכלה, נימוסים נאים, כלום. מי שמתרבה וחי במשפחות – מנצח.
וזה טוב למוסד המשפחה. עד לפני שנייה היה נדמה שאפשר לשחק איתו, להחליש אותו, להתאים אותו. מסתבר שלא כל כך. מי שמעז פנים מול מהות הקיום, בתוך דור או שניים נכחד. ואולי עכשיו, כשכבר כמעט מאוחר מדי, כשמשפחות הענק מצפון אפריקה והמזרח התיכון בולעות את קמצני הפריון, למישהו, ועדיף שלהרבה מישהואים, ייפול האסימון וילדים חדשים יופיעו ומשפחות גדולות ישובו אל ערי אירופה המתרוקנות מתושביהן המקוריים. ואולי זה כבר אבוד, וכל מה שנותר לנו זה להיאחז במשפחותינו ולהגדילן. הן השמחה שלנו, הן הנשק שלנו ליום הדין.
