אני איש שאוהב מגע. חיבוק טוב משמח את ליבי, אני נחשב לחבקן בין הטובים בעולם, זה שלא קיבלתי פרס נובל לחיבוק זה הכל אנטישמיות של הנורווגים. אבל אני מחבק רק אנשים שאני מכיר ואוהב. איני מתחבק סדרתי. בשבילי, חיבוק עם זר הוא מוזר, עם זרה לא שייך.
אני כותב את זה כמובן בעקבות פרשת לחיצת היד של דוד זיני ולוחמות השב"כ. הוא הודיע שהוא אינו מלוחצי הידיים, וקמה סערה. ברור שכל הסוערים הקימו סערתם עם מאוורר שהביאו מהבית, איתו הם מקימים כל רגע איזו סערה, הכל כדי לא לאפשר לזיני למלא את תפקידו החשוב בשקט. לא בא להם טוב סוג היהודי הזה, ויסערו מאוד.
ואני אומר- אין שום דבר קדוש בלחיצת יד. זאת מחווה מקובלת, מבחינתי לעיתים נעימה, לעיתים ממש לא. תלוי בלוחץ, תלוי בלחיצה. אני אוהב לפגוש יד איתנה, נעימה, חמימה, פחות מתחבר ללוחצים הרופסים, הלחים, הקרירים. יש כאלה מלא.
מבחינתי ניתן להמיר בקלות את לחיצת היד בקידה, דוגמת יפן, או הנחת יד על הלב, מעשה יהודי תימן בדורות קודמים. אני אישית אוהב, על פי מעלת מי שאני פוגש, לעשות מחווה גופנית שנעה בין הרכנת ראש לקידה מלאה, כולל כיפוף ושיכול רגליים.
למרות שאני אדם נוגעני, אני פחות אוהב שנוגעים בי ללא קרבה קודמת. זה מאוד נוכח באינסוף צילומי הסלפי שמתבקש ממני לעשות. בחיים אני לא שם יד על מישהו, מביים אינטימיות במקום שאין בכלל היכרות מוקדמת. אני עתיק, מצטער. בטח שאם אשה מצטלמת איתי, לא אעלה על דעתי לגעת בה ללא בקשה מפורשת, כולל מכתב מרופא ועורך דין. נוח לי לשמור על תחום ברור של פרטיות, לא לערבב בין מעשים שנעשים בין אוהבים לבין מעשים של זרים. חוקים אחרים.
לכן, גם אם זיני היה אומר "אני לא לוחץ ידיים בכלל, לא של גברים ולא של נשים", זה היה בסדר בשבילי. כל אחד ונוחות הנגיעה שלו. אולי בכלל טוב היה שזיני יבטל לחיצות ידיים. אף פגיעה מדומה לא היתה נולדת. ואולי זה בלתי אפשרי. לא יודע.
בכל מקרה, אני מבקש מעל במה זאת מזיני לחיצת יד. אני בטוח שהיא איתנה, משרה ביטחון, מכילה. בשבילו אני שובר את כל הכללים שלי.
