חטיבה

הוזמנתי לתת הרצאה בחטיבת ביניים בהוד השרון. בהתנדבות כמובן. הסכמתי. טעות חמורה. הגעתי לבית הספר, נכנסתי לחצר ומייד ראיתי – כל הנערים והנערות עם טלפונים ביד. עד האחרון. המראה הזה לא היה מנבא טובות. שאלתי את המנהלת: למה ככה? אמרה לי כי אין חוק נגד, ואין איפה להפקיד מכשירים, וככה זה. הצטערתי, ולא ידעתי שהצער הזה הוא רק המנה הראשונה בארוחת מפח הנפש שאני עומד לאכול.

נכנסתי לאולם. מאתיים בני נוער. רעש קטלני. ניסיתי לדבר, לא עבד. המנהלת התחננה לשקט, לא קרה. התחלתי למרות זאת, ניסיתי לדבר למרות המהומה הבלתי פוסקת. פה ושם, לשניות בודדות, השתררה כמעט דממה, אולי חמש שניות בכל פעם, ואז שוב גאה גל הבלגן. הרגשתי אבוד.

ההרצאה שלי מעניינת, עוסקת באיך זה להיות מפורסם, גם מצחיקה, גם נוגעת ללב. לעמוד מול קהל ברוך השם אני יודע, אבל לעמוד מול בני נוער שטווח הקשב שלהם נמדד במאיות שנייה – את זה אני לא יודע לעשות. הרגשתי אבוד. זה היה כמו לעמוד מול הים הגועש ולצעוק. הרוח לקחה את המילים.

אחרי איזה 20 דקות הבנתי שאין טעם. ארזתי את עצמי, קיצרתי את השיחה, נמלטתי הביתה. זה שאב ממני את כל הרעננות שקמתי איתה בבוקר, את כל שמחת החיים. וזה אחרי 20 דקות. חשבתי – מה המורות והמורים מרגישים בעת הזאת? איך הם רואים את תפקידם כשאי אפשר לאסוף קשב ולו לרגע קט? מה זה עושה לתחושת השליחות, לתחושת הערך העצמי שלהם?

בדרך הביתה התקשרתי למארגנת ההרצאות האלה והודעתי שלא עוד. אם אני רוצה להציק לעצמי – אני תמיד יכול להכניס את היד לבלנדר עובד. אבל יותר משהצטערתי על עצמי ועל גורלי המר, ועל המורים האומללים, הצטערתי על בני הנוער שלא יודעים שיש דבר כזה להקשיב שעה לתוכן מעניין בלי לגלול לדבר הבא.

הטלפונים שנתנו להם ריסקו להם את היכולת להיות במקום אחד. הם עסוקים כל הזמן בהלאה, בדבר הבא – וחיים שחיים אותם ככה בחיים לא יניבו סיפוק ועומק. רק קצף על פני המים.

חייבים להוציא את הטלפונים גם מהחטיבות ומהתיכונים. כל שנה שעוברת ככה תצמיח עוד דור אבוד. ותודה שהתרכזת שלוש דקות בקריאת הטור הזה. מעריך מאוד.

חטיבה
איור: עובדיה בנישו