זקן

כל פעם שאני כותב על עצמי או אומר שאני "זקן" מיד קופצים עלי לסתור את קביעתי שאני זקן. אתה נראה כה צעיר, גופך בנוי משיש חברון, פניך מתוחים כמיתר המנדולינה, למה ככה? וכל פעם אני מתבאס מחדש על התדמית השלילית שנהייתה למילה זקן, מילה שאני דווקא מוקיר וגאה להתהדר בה, גם אם טיפה לפני הזמן שבו באמת הרווחתי את השימוש בה.

אני בן 63. עד שנות ה-40 של המאה הקודמת, זה היה הגיל בקצה תוחלת החיים המערבית. נכון שהגיל הנמוך הזה נבע גם מתמותת תינוקות גבוהה, ומי שעבר את גיל הינקות יכול היה לצפות להגיע לגיל 70 לפחות, ועדיין, לא תגידו ש 63 זה בקצה הנמוך של הסקאלה. לא. זה גיל בשליש ואפילו ברבע האחרון של החיים, ואני לא רואה שום סיבה לשחק עם המילים כדי לתקן את פחד המוות השורה על כולנו. לא. 63 אינו צעיר. מבוגר כן, זקן כמעט, עוד לא קשיש, רחוק מישיש. בקרוב אצלי.

למה אני מתייחס בכלל לעניין? את מי זה מעניין? את כולנו. כי הזיקנה המהותית יצאה מהאופנה ופינתה את מקומה לזיקנה התדמיתית. וזה חבל, כי כולנו, או לפחות רובנו, ממש מעוניינים להגיע לגיל מתקדם, אבל אז, כשאנחנו נכנעים לכוחות הזמן, אנחנו מתבאסים על זקנתנו ומכחישים אותה באופן פתטי, קוראים לה צעירות מאוחרת או כל שקר אחר, ואומרים- הוא כבר הלך? היה בן 78, ממש צעיר.

העניין האמיתי הוא לשמור על נעורים בתוך הזקנה, לא להכחיש אותה או לקרוא לה בשמות אחרים. להתהדר בתואר זקן או זקנה, כמו שהיה פעם כאשר להיות זקן היה משאת נפש, מקום מכובד בחברה, ממש צל"ש. ואפשר לעשות הכל כדי לא ליפול לזמן זיקנה, שזה הזמן שבו הגוף לא מציית, והמוח מתפזר, ונופלים ולא קמים, ושוכחים, ומאבדים שמחת חיים והומור ושובבות, ובסופו של עניין הופכים למעמסה על הקרובים והרחוקים. זאת לא זיקנה. זאת הזנחה רבת שנים שבאה לתבוע את עלבונה ברגע הכי חלש בחיים.

ולכן אני קם עכשיו מהמחשב והולך למכון הכושר, ואחר כך לשיעור, ואחר כך לעבודה, כדי לשמור על המקום בי שלעולם אינו מזדקן, הילד הנצחי הגר בתוכי, הילד שחי בשלום עם הזקן שגדלתי להיות, עד שנמות יחד. הילד והזקן.