אם אתם במקרה לא אנשי תקשורת, אנשי ציבור או "משפיענים", סביר שאתם לא מכירים את האנשים האלה שמשאירים לכם הודעות תגובה מגעילות לפוסטים שאתם מעלים. אבל בתור אחד שדווקא כן ידוע, ועוקבים לי רבים, אני מתמודד עם לא מעט מגיבים שנכנסים לפוסטים שלי, לא משנה מה הנושא שלהם, ומשאירים תגובות רעילות.
מחקר חדש שערכתי עם מכון ויצמן קובע שפרק הזמן הקצר ביותר הידוע לאדם הוא בין השנייה שבה איזה שונא מקצועי משאיר לי תגובה מגעילה לבין הרגע שתגובתו והוא נמחקים מחיי
פעם, מזמן, כשהפייסבוק עוד היה קטן, הייתי טורח להגיב. קודם כל הייתי כועס, נעלב, לא מבין למה זה מגיע לי, ואז עונה במילים קשות. התחושה אחרי כל אירוע כזה היתה שאני צריך מקלחת באצטון כדי להיטהר. אבל כבר זמן מה שאימצתי לי מנהג שמוצא חן בעיניי, והוא לחסום מיידית כל מי שמדבר לא לעניין. ואני לא מדבר על אנשים שמותחים ביקורת עניינית, אלה ברוכים הבאים. אני מדבר על אנשים שמחפשים ברחבי הרשת הזדמנויות להוציא את הזפת שיש להם על הנשמה על מישהו אחר.
מחקר חדש שערכתי עם מכון ויצמן קובע שפרק הזמן הקצר ביותר הידוע לאדם כרגע הוא בין השנייה שבה איזה שונא מקצועי משאיר לי תגובה מגעילה לבין הרגע שתגובתו נמחקת, וגם הוא עצמו נמחק מחיי לתמיד ונכנס לרשימה הולכת ומתארכת של חסומים. פיתחתי יכולת שלא היתה בי בעבר, להתענג על פעולת החסימה כמו שמתענגים על מוזיקה טובה, מאכל טוב, דבר תורה יפה. הלב ממש מתרחב בכל פעם שאני מוציא מחיי בן אדם שחדר אל המרחב שלי בלי הזמנה. תחושה של ניקיון, של התחלה חדשה, של טבילה במקווה האר"י בצפת.
אצלי בדף מבקרים הרבה מתנגדי חיסונים שממשיכים לחשבן לי את המילים הקשות שהטחתי בהם, בצדק, בימי הקורונה ("פייזר מממנת אותך"). באים אצלי גם אנשים שלא אוהבים את מה שאני אומר נגד ראש הממשלה ("אתה סטייק שמתהפך בכל שעתיים"). וגם מרירים כלליים יש ואני, כמו אדם שמישהו מצלצל לו בדלת וכשהוא פותח מגלה שם מישהו שרוצה להיכנס אליו הביתה בנעליים מטונפות לעשות את הצרכים במרפסת ולעשן בחדר התינוקות, טורק את הדלת בפרצוף ושמח שהבן אדם יצטרך כנראה לפתור את הבעיות שלו בעצמו, ולא להטיל אותן עליי.
אז אם אתם לא יכולים לקרוא את הטור הזה בתור פוסט בפייסבוק או באינסטגרם שלי, סימן שאתם חסומים. סימן שלכלכתם ועכשיו לא תוכלו יותר לבאס לי את הפיד, עד שיבוא משיח בן דוד.
גמר חסימה טובה.
