יש רגע אחד שאני מחבב במיוחד בכל שנה. הרגע שבו אני מחליף את ארון הקיץ בארון החורף. אני מוציא את הגופיות, החולצות הקצרות והמכנסיים הדקיקים, מניח אותם באחסון גבוה ומוריד במקומם את הסווטשירטים, הסוודרים, מכנסי הקורדרוי, המעיל הטוב, הגטקס וברכיות הצמר מאנגורה.
זה טקס שנתי. טקס שמסמן מעבר בין עונות. וזה גם הרגע שבו כל בגד נבחן במשפט שדה קטן. האם לבשתי אותו בעונה האחרונה. אם לא, מקומו אינו איתי יותר והוא יוצא למסע חדש אצל מי שיזדקק לו יותר ממני.
רצה הגורל והבית שבו אני גר אינו משופע בחדרי ארונות מרווחים. אין לי את הממלכה הלבנה הגדולה הזו שכל בגד תלוי בה ברווח ובאווריריות מעוררת קנאה. יש לי דלת אחת לארון מקופלים ודלת אחת לארון תלויים וזה כל מה שיש. המשמעות פשוטה. אין אגירה. כל פריט חדש שמגיע מחייב פריט ישן שיוצא. לפעמים זה קשה. לפעמים חולצה שאני אוהב מתחננת על חייה, אבל אני מקשה את ליבי ואומר לה: שחררי. תני למישהו אחר ליהנות ממך.
אבל כל השיטה הזו מתערערת במציאות החדשה של ההתחממות הגלובלית. כבר אין חורף אמיתי. המעיל האדום והנפוח שהיה משרת אותי בימים קפואים נראה כאילו לא יחזור לשימוש לעולם. אולי רק בנסיעה אקראית לאירופה המתאסלמת. כך יוצא שכל בגדי הקיץ נשארים במקומם ורק מעט בגדי חורף מצליחים להידחס באלימות קלה למדפים הצרים. ויש ויכוחים קשים. זוז. לא זוז אתה. אתה לא מתאים. אמא שלך לא מתאימה. ומה שהיה פעם טקס מענג של קיפול, החלפה וסדר הופך לזירת מלחמה בין בד לבד.
נראה שהיום המקסים ההוא שבו הייתי מקפל את כל בגדי הקיץ ומעלה אותם למעלה ומוריד את בגדי החורף לא יחזור. הטקס הזה כנראה שייך לעבר. כמו טקס הדלקת הפרימוס שלפני שבת שהיה חלק מנוף חיינו ונעלם בלי שנרגיש. הזמנים התחלפו.
העולם משתנה וההרגלים שלנו משתנים יחד איתו. כך גם העציצים במרפסת שלי שפורחים עכשיו כאילו בא אביב. אנחנו חיים בתקופה מטורפת. האקלים משתנה במהירות עצומה ובני האדם משתנים בקצב מהיר עוד יותר. והשאלה היא אם נדע להשתנות יחד עם העולם או שגם אותנו ישימו בעוד רגע על מדף גבוה בארון של חורף שלא יגיע יותר.
