לא מדברים מספיק על תופעה מאוד נוכחת מאז השבעה, ולכן אני פה כדי להציף. החזרה להתמכרויות הישנות שכבר נגמלנו מהן מזמן. כל אחד ואחת עם ההתמכרות הקטנה או הגדולה, שהצלחנו להיפטר ממנה בעמל רב לפני שנים, אבל היא לא באמת הלכה, היא רק נכנסה למחילה קטנה בנפש וחיכתה לשעת הזדמנות לצאת החוצה, חדשה ורעננה.
אני שומע מחברים על רבים שחזרו לעשן. מי יכול לא לעשן בזמן כזה, והרי ידוע שסיגריה היא התרופה לכל דשדוש במערכה, לכל ספק בממשלה, לכל פגיעה בפרנסה. לוקחים סיגריה – והכל עובר לחמש דקות, ומייד חוזר פלוס ההתמכרות הקטלנית. מה לעשות, אומרת ההתמכרות כשהיא מדברת דרך הפה שלנו, המצב…
ויש שחזרו להרגלי אכילה גרועים וגם להתמכרויות מסכנות חיים. במקום הראשון – קבלו במחיאות כפיים את הסוכר. חייבים הרי משהו שימתיק את הקיום המר לכאורה, ואין כמו איזה ממתק או עוגה לעשות את הקסם המנחם. וכן, ברור שזה מקצר חיים, אבל תן לחיות את הרגע, מי יודע מה יילד הרגע הבא. אני יודע. סוכרת, זה מה שהוא יילד.
ויש הרגישים לגלוטן שחזרו אל הלחם, שאין כמותו לתת ביטחון קיומי, ויש רגישים ללקטוז שחזרו לנס על חלב הישן והטוב, המנפח את הבטן ומכאיב, אבל לפחות יש רגע כמו פעם, שלי עם הקפה שלי, לא עם איזה תחליף מעליב.
ויש שלא בדיוק חזרו אבל הגבירו עד מאוד את ההתמכרות למסכים, לרשתות, לחדשות. יש לי חבר שיושב כל יום מרגע פקיחת העיניים עד לכתו לישון מול החדשות. כבר כמעט שנה הוא לא זז מהמרקע, ממתין להודעה שהכל היה טעות, ועכשיו חוזרים למה שהיה פעם. לארץ ישראל הישנה והטובה. והמוח מתרגל לרמת הריגושים שדוחפים לנו במסך, וכשאין מסך הוא מרגיש רעב, קריז, דודא.
ויש כאלה ששבו אל הסם, כל אחד והסם שלו, ויאללה תן שאכטה עכשיו, או שורה, או כדור או מה שיש, נטפל בשש אחרי המלחמה. אם בכלל יהיה סוף למלחמה, ואם לא – לא נורא, הסם מרכך את התמונה.
ויש כאלה ששבו להמר בסכומים. שורפים עתיד תמורת הפנטזיה לעשות מכה ולעוף מכאן. ויש המתנחמים בהתמכרות לקניית שטויות בסין, ויש המכורים לפורנו ששבו לצרוך אותו בכמויות כי הוא נותן חום מזויף, ולו לחמש דקות. והכי מכורים הם המכורים לביבי, שהתמכרותם הֶחריפה והם אומרים עכשיו – מזל שיש אותו, איך המלחמה היתה נראית בלעדיו. ולהם, אני חושש, אין תוכנית גמילה.
