תאילנד

טסתי 12 שעות, חיכיתי שעות לקונקשן בבנגקוק, אחר כך הפלגתי במעבורת, מונית, ובסוף הגעתי בדיוק למקום שממנו יצאתי: ישראל. ישראל של המזרח הרחוק – תאילנד.

כשאתם קוראים את השורות האלה, אנחנו בעיצומה של חופשה משפחתית. חיפשנו מקום לנסוע אליו בלי חשש גדול מדי להיתקל באנטישמים חולי רוח. בתאילנד מספרם נמוך יחסית, בינתיים. וחוץ מזה, כיף פה.

במקומות שאנחנו מסתובבים בהם – קופנגן, קוטאו וקוסמוי – מלא ישראלים. יותר מכל עם אחר. לעיתים יותר מן התאילנדים עצמם. כאילו מתקיימת מדינת ישראל נוספת, במקביל, בתפאורה לגמרי אחרת ובמחירים אחרים לחלוטין. בתאילנד המחירים הם בדיוק כמה שנעים והוגן לשלם, כמו שהיה צריך להיות אצלנו אם היתה לנו ממשלה שאכפת לה.

רוב הישראלים שיצא לנו לפגוש – ויצא – הם אחלה ישראלים. חבל שהם לא בארץ. נכון, חלקם קולניים, לא לגמרי מכבדים את מנהגי המקומיים (שכועסים בדרכם המנומסת), אבל בגדול, חוץ מתחתית החבית שגם היא הגיעה לכאן (ועליה רק שמעתי, לא פגשתי), הרבה מהשמנת של החברה הישראלית נמצאת פה. אנשים נחמדים שבחרו להוריד הילוך בחופשה, או לעבור לגור עם המקומיים. בינתיים לתמיד. גם כל הלוחמים מהמלחמה האחרונה נמצאים כרגע בתאילנד. נשבע לכם, אני מרכיב חטיבה שלמה רק מאלה שפגשתי בסבן אילבן.

אין שום דבר באופי התאילנדי שדומה לזה הישראלי. הם שקטים, מנומסים, מופנמים וחרוצים, שחקנים קבוצתיים שמעדיפים שיתוף פעולה על פני תחרות. הישראלים בתאילנד נדבקים בחלקם בשלווה התאילנדית, חוזרים להיות הצברים המתוקים לפני כל המכות שחטפנו, שהצמיחו לנו קוצים שדוקרים את המארחים שלנו וגם את עצמנו.

בשלווה הזו, הישראלים חוזרים להיות הצברים המתוקים שהיינו לפני כל המכות שחטפנו, שהצמיחו לנו קוצים שדוקרים את המארחים שלנו וגם את עצמנו

ישראל בגרסה נעימה וזולה מתקיימת בתאילנד. ישראל כמו זו של לפני 50 שנה. פשוטה ונהדרת. חבל שזה לא תמיד נעים לתאילנדים, שמרגישים שמשתלטים להם על המרחב, על השקט, על האדמה ועל הבתים. מה הם אשמים בפוסט־טראומה שלנו? בשבילם 7 באוקטובר זה סתם תאריך.

הפער התרבותי בינינו לבינם ענק. עולמות שונים. אבל חייבים לחנך את הצעירים שלנו לנהוג בהם בכבוד, להשאיר חלק מהישראליות בבית. יש הרבה מה ללמוד מהם ביחסי אנוש, וכדאי שנזדרז בלימוד לפני שנקבל בעיטה בתחת החוצה מגן העדן.

הייתי מקרין במטוס לתאילנד סרט על מנהגי המקום, ובסופו מבחן: מי שלא עובר – נשאר במטוס וחוזר לארץ. ככה דברים עובדים במציאות הדמיונית שלי. במיוחד כשאני בתוך חלום, בקופנגן, תאילנד. קאפונקה.