שבעה

אמי נפטרה בערב יום כיפור. הלכתית, לא יושבים שבעה, ויש הבקיאים בהלכות שמיים שאומרים שזה זמן בשנה שבו מסתלקים צדיקים גמורים. לא יודע בקשר לזה. בכל מקרה, בחרנו, אחותי ואני, כן לפתוח את הבית למנחמים לכמה ימים, כי גם אם יש פטור, לא חייבים להשתמש בו.

מכיוון שהצער על אישה בת 93 שהלכה לעולמה ממש בעיתה הוא מוגבל, גם זמני השבעה הוגבלו. מעשר עד אחת, מארבע עד שבע. בפעם הבאה שחלילה אתם צריכים לשבת, נסו את המודל הזה. פחות מעייף מהקונספט הרגיל של מנחם ראשון שמפציע עם הזריחה ואחרון שעוזב לקראת חצות. כמובן, אם יש מוות פתאומי וטרגי, יש מקום לעטיפת האבלים כל הזמן, אבל אם אפשר להקל, מותר.

אז פתחנו את שערי ביתי, והמנחמים באו. וזה מעניין לראות מי בא ומי לא. כמובן, אין שום חשבון ושום דרישה מאף אחד, אבל הופתעתי לגלות כמה אנשים שבחיים לא הייתי חושב שיבואו, באו. וכל איש ואישה כאלה שימחו אותי מאוד, כי מבחינתי כל מי שבא הצטרף מיידית למי שאני מחשיב משפחה מורחבת. ובוודאי הבנתי שאין מקום לעצלות שפוקדת אותי מדי פעם לפקוד בתי אבלים בטענה שבין כה וכה יהיה מלא אצלם ואנחנו בקשר רופף. כל אחד שבא ובאה האירו את יומי ואת ליבי, ונחקקו בו לעד.

שבעה זה אירוע מורכב. לא פשוט לנהל קשב לאנשים כשכל דקה מישהו חדש בא ומישהו עוזב, ובדיוק התחלתי שיחה עם מישהו שלא ראיתי עשור ומעניין אותי לשמוע, ועוד העדכון יורד – כבר יש מישהו אחר שרוצה תשומת לב. לא בטוח שניהלתי את מופע תשומת הלב הזה באופן מושלם, אבל סהדי במרומים שניסיתי. בעיקר לא הצלחתי להקשיב לאנשים שגם אין להם מושג מי המנוחה ומי האבלים, וגם לא שאלו – הם באו לדבר על עצמם, על מפעלות חייהם, על המתים של עצמם. הכוונה שלהם אולי טובה, אבל בפועל, הרגשתי ששואבים לי את האנרגיה וניסיתי לקצר את השיחה איתם ככל הניתן.

יש כמה נוסחים לדברי התנחום שאומרים האנשים. במקום הראשון – שלא תדעו עוד צער. ואני שואל את עצמי, איך? הרי חיי אדם מרובבים צער, והחיים פה במדינה משובצים צערים השכם והערב, ואיך לא אדע צער? מה המשמעות של האיחול הזה? שהמערכת הרגשית שלי תהיה כה קהה שלא אחוש דבר? או שפשוט אמות במהרה וצער העולם כבר לא ישיגני? ברכה מוזרה בעיניי. שווה לשקול להחליף במשהו מציאותי יותר. "שתהיה גם שמחה בחייך", למשל.

אמי ז"ל היתה הספרנית של הדיור המוגן שבו התגוררה. בכלל, הבית שבו גדלתי היה בית של ספרים. כשפתחנו את צוואתה היתה שם רק בקשה אחת לגבי עיזבונה: שהספרים שלה לא ייזרקו לפח או יונחו על איזו גדר. לכן, במבצע לוגיסטי מורכב, הובאו כל הספרים לשבעה וכל המנחמים התבקשו לקחת ספר ולתת לו מדף חדש. אנשים שמחו לתת יד ולקחת. נחמד לחלק רכוש בין המנחמים. ואגב רכוש, בחרנו לתת משהו מהירושה הכספית הצנועה למטפלת המסורה שלה, שנתנה את הנשמה.

זמן טוב השבעה. וגם שלא היה כאב צורב, היתה הזדמנות לעבד עם משפחה ועם חברים ומכרים וגם זרים את תחנות חיי, ולהשלים עם ילדותי, לספר את סיפורי ולחטט בתמונות הישנות, ולחשוף את הסודות המשפחתיים. ועכשיו חזרתי לחיים, יתום בגיל 61, גיל מבורך לכל הדעות, ותקווה שלא אשב עוד שבעה לעולם, והשבעה הבאה במשפחה שלי הקטנה תהיה עלי.