בשעה שרוב בני הנוער במדינה נופשים, מתקייטנים, נרקבים במיטות רוב שעות היום ועושים שטויות בלילה, נוסעים לחו"ל עם ההורים, נעים בחבורות לאילת ולכנרת ועושים שם דברים שיצטערו עליהם במעלה השנים, ובעיקר נמצאים עוד קצת במסכים הקטנים והגדולים – יש בני נוער מובחרים שעושים משהו אחר לגמרי בימי החופשה הגדולה.
בכל הארץ, בעיקר ביישובים דתיים לאומיים כמו ברוכין, כוכב יעקב ועוד מקומות שלא שמעתם על קיומם מעולם, יש תופעה מדהימה המרוממת כל נפש: בני הנוער במקום עובדים כל השנה בכל עבודה מזדמנת כדי לאסוף כסף למטרה חשובה – הקייטנה שהם עושים לילדים על הרצף המאתגר. הם חוסכים שקל לשקל, ובימים אלה ממש יוצרים בעצמם קייטנות לילדים עם מצבים רפואיים מורכבים, ילדים שמגיע למשפחות שלהם כמה ימי מנוחה מהטיפול הרצוף בהם, וגם ילדים ממשפחות שפחות אכפת להן איפה הילד מסתובב, מה שנקרא משפחות בסיכון.
בני הנוער המתוקים הללו (סליחה אבישי על השימוש במילה מתוקים, אבל אלה באמת מתוקים) עובדים בשעות הפנאי שלהם, ואחר כך יוצרים מסעי גיוס המוניים להשלמת הסכומים החסרים. בבוא השעה הם פותחים קייטנות מושקעות ביותר, שבהן לכל ילד יש חונך הצמוד אליו 24 שעות ביממה, ובמקרים מיוחדים גם שני חונכים המשמשים לסירוגין ילדים עם בעיות מאתגרות.
הנערים והנערות האלה הם דוגמה ומופת כיצד נוער צריך להתנהל. בעוד רוב הנוער עסוק בהשתקפות התדמית שלו דרך הרשתות החברתיות, בצילומי סלפי בכל שתי דקות, ביצירת סרטוני חיקוי לסרטונים של כוכבי השעה, ובגדול בעיסוק עצמי אינסופי שמביא לדכדכת נעורים רמה 2, הנוער המעולה שבוחר בהתנדבות, בעשייה, ברגישות לזולת, עוקף בהליכה את בעיות גיל הנעורים כי הוא בוחר לשים את הזולת במרכז ולא את עצמו, לראות ולפעול למען ילדים שגורלם לא פינק, וכך גם להכיר בטוב שיש להם.
אין יציאה ממשבר הזהות העולמי, המגיע גם לחופינו, ללא נתינה לזולת. הטלפון החכם אפשר לנו להתמקד בעצמנו במידה שלא היתה אי פעם בתולדות האנושות, ומגיפת הדיכאון באה מייד אחר כך. עיסוק עצמי תמיד מוריד אדם למחוזות העצב. כל סלפי גונב עוד טיפה מהנשמה שלנו, כמו שמאמינים האינדיאנים בצדק. החבר'ה הטובים מההתנחלויות פיצחו את השיטה. מקווה שזה יגיע גם לריכוזי הסובלים בערים הגדולות כבר בחופש הגדול הבא.
