אני נגד חסימות כבישים, מכל סוג, בכל זמן, מכל סיבה. בעיניי חסימת אדם בדרכו ליעדו היא גזל ברמה הכי פשוטה, גזל של זמן, של הזכות לתנועה חופשית, של מצב הרוח. לא ייתכן שאזרח, או אלף אזרחים, מחליטים שבגלל שלוחץ להם משהו פה או שם, הם עוצרים אזרחים אחרים מלהגיע לביתם, לעבודתם, לבית החולים, לביקור הורים. מי שחוסם לא מבין שברגע החסימה הוא עצמו חוסם את עצמו מלהגיע ללב הנחסם, ומייצר בשניות ספורות זעם כה רב, שהופך את המטרה שעבורה ירד האזרח המודאג אל הכביש למִשנית, ואת השנאה הגולמית לשליטת האירוע.
לא סתם אנחנו רואים בימי החסימות האחרונים מחזות של אזרחים שלא שולטים בעצמם ומנסים לפרוץ את החסימות, ולא משנה מה יהיה. זה לא הם, זה המוח הקדמוני, הזוחלי, המגיב במהירות לכל איום ומגייס כל רמה של תוקפנות זמינה כדי לצאת מן המצר.
יש אנשים שהמוח המתקדם, הקורטקס, נותן להם בזמן קונטרה, והם מכילים את הזעם ולא עושים מעשים שיעלו בחיי אדם או בשנים בכלא; ויש גם כאלה שאצלם מערכת האיזונים פחות מתפקדת, והם נענים בשמחה להבטחה של היצרים הקמאיים לסיפוק מיידי ולהקלה ברמת הסטרס, ונוסעים, גם אם על מכסה המנוע שלהם תלוי מישהו עם דגל ישראל, או לה פמיליה.
השבוע עברתי בבוקר ליד תיכון, ופתאום קבוצת תלמידים עם דגלי ישראל התאגדה וירדה לכביש לחוסמו ממש לפני מכסה המנוע שלי. חבר'ה נחמדים, מחונכים, אכפתיים, דגלי ישראל בידיהם ורוממות דמוקרטיה בפיהם. הרגשתי איך בשניות עולה לי האדם הקדמון, הגר בתוכי תמיד, ומשתלט על מחשבותיי.
הרגשתי דחף כמעט בלתי ניתן לשליטה לשים גז ולעבור דרכם, לא משנה מה. כל הנימוסים, כל ההתפתחות הרוחנית, כל ההורות – הכל פרח דרך החלון. נהייתי חיה תחת איום קיומי. נדרשו לי כמה שניות טובות של נשימות ומחשבות טובות כדי להרגיע את עצמי ולהתנהג כמצופה משור הנחסם בדישו.
וחשבתי לי – ככה לא מגייסים אהדה ולא מייצרים שיתוף פעולה. כך אולי מייצרים השפעה רגעית על המציאות, אייטם בחדשות, אבל אדם שנחסם נגד רצונו, לא יהפוך לבעל ברית פוליטי, חברתי, אנושי. אדם שלא הגיע בזמן לקחת את הילד מהגן, שפספס בדיקה רפואית או שנאלץ להתפנות באוטו לתוך בקבוק – לא יהפוך בתום האירוע לחבר. עדיף לחלק ממתקים מחלון לחלון. זה עובד לפלשתינים, למה שלא יעבוד גם לנו?
