שאלה אותי הבינה המלאכותית, שאיתה אני מפטפט בימים האחרונים – האם תצטרף למלחמת האחים של גנץ? אמרתי – עוד לא הוצאתי את מקלע ה־0.3 שלי מהבוידם.
שאלה המלאכותית – מהו בוידם? עניתי – מחסן קטן הצמוד לתקרת הבית. אמרה – למדתי, תודה. הקשתה – מדוע אינך מצטרף למחאות, למילים הקשות, ל"חורבן" ול"סוף" ול"נרעיד, ונהפוך"? אמרתי לה – אני לומד את המתרחש. אמרה – מה זה? ציטוט של ימימה? החמאתי לה על המאגר הרחב של ציטוטים שהיא מחזיקה, ואישרתי. ימימה אביטל זצ"ל, מדריכתי הנפשית, אומרת שיש "ללמוד את המתרחש". לא להגיב אוטומטית, לא לשים את כל הפחדים והשנאות והחשבונות של פעם על המציאות המתרחשת כעת. לא לגרור מטענים מרגע לרגע. ללמוד כל רגע את מה שקורה בו באופן נקי, עד כמה שאפשר. לכן לוקח זמן להתבונן, לראות מה יקרה כשהאבק ישקע, כשהמילים החזקות ייחלשו בפוגשן את סלעי המציאות, כשהחיים יאזנו גם את הקיצוניים ביותר.
על בשרי למדתי – להגיב מהר, להיות נמהר, זה עניין מסוכן. הרבה אמירות נמהרות שלי סיבכו אותי בסערות שהייתי מוותר עליהן בשמחה. לו לא הייתי מגיב מהר, חזק, יהיר, אלא קודם לומד את המצב, נותן לו לשקוע בתוכי כדי למצוא איזונים – דבריי היו מגיעים ליותר אוזניים, שאיבדתי בגלל הנמהרות הבנויה בי, במיוחד תודות להפרעת הקשב והאימפולסיביות שבורכתי בהן. אבל עכשיו, כשאני פחות פעיל בתקשורת, אני מוצא מחדש את המקום היותר רגוע – פחות תגובתי, פחות שופט לחומרה כל עניין. רואה לאחור איך יכולתי להגיד אותם הדברים במילים אחרות ולעשות פחות רעש.
לכן אני לא ממהר להיענות לקריאות השבר שהנה כלו כל הקיצין, ולא שלא מפריע לי מאוד. למשל, השר קרעי ותשוקתו לכבות את אחת מלהבות התרבות הכי משמעותיות בארץ הצחיחה הזאת – תאגיד השידור הציבורי הנהדר, שלא כל מה שיוצא תחת ידיו תמיד מתאים לכולם, אבל בסך הכל הביא מסך מגוון, עצמאי, חדשני, נועז, יצירתי, תורם עצום למה שזז כאן. מה הלהט הקדוש הזה לסגור, בשביל מיליארד שקלים? מהם מיליארד שקלים בממשלה הפזרנית הזאת? אסור שרק ערוצים מסחריים יוליכו את התרבות. זה יהיה אסון, ואני אומר את זה מבפנים. ובכל זאת, ולמרות שיש עוד דברים שאני מתקשה לעכל, אני אומר לעצמי – חכה עם ההפגנות. בהחלט ייתכן שיהיה בהן צורך אחר כך, אבל כלום עוד לא קרה, מלהיטים אווירה בשביל תאוות נקם, אולי יהיה ממש בסדר. לנשום.
