עוד המילים "עבדים היינו, היינו, עתה בני חורין, בני חורין" מתנגנות על השפתיים, כדאי שנקדיש דף עיתון שלם לעניין הזה של עבדות בזמן הזה, כדי שלא נאמין לשנייה למילות השיר האהוב, ונחשוב לרגע שהעובדה שיצאנו ממצרים גאלה אותנו מהמצב הנפשי של עבדים וּשְפָחוֹת. פחות. לא יודע מה בחייכם מעיב על שמחת החירות – אדווח ברשותכם על עולמי הקטן מעולמה של נמלה, ואולי תמצאו בו הד לעולמכם הרחב מני ים.
עבדים לחיזוקים
העבדות הכי מכאיבה, לי לפחות, היא השעבוד לחיזוקים מבחוץ: אישורים, מחמאות, לייקים, תגובות – כל הדרכים שבהן אנשים אחרים נותנים לי אישור לקיומי והופכים אותי למאושר, ולו לרגע קט. לא המצאנו כלום, האדם תמיד היה זקוק לליטוף כדי להרגיע את החשש הקדמוני שאינו ראוי, שאינו אהוב ומקובל. ככה אנחנו.
אבל עידן הרשתות החברתיות הפך את הצורך הזה להתמכרות קטלנית. תראו מה קורה – אנשים ונשים מוותרים על מי ומה שהם, כדי לקבל מאנשים אחרים שוויתרו על עצמם איזה חיזוק שלא מחזיק שנייה בדמות לייק, או כמה מילים חסרות משמעות כתגובה לפוסט. "אין עליך!" כזה.
למדנו, כמו חיות שמאלפים אותן לעשות כל מיני טריקים בתמורה למזון, לביים התקפי זעם כדי לקבל חום מהסביבה, כי זעם הוא הרגש הכי מתגמל ברשתות. אנשים סבירים בסך הכל הפכו להיות מנועים של עוינות, גזענות, כעס, לשון הרע, אלימות מילולית בואך פיזית, כדי לקבל את טיפות התמיכה הזערוריות שמציעה הרשת החברתית. וככל שההתמכרות למתוק המלאכותי הזה גדלה, כך גדל המרחק בין מי שהאדם באמת למה שהוא מייצר ברשת, כמו אצל כל הנרקומנים.
ההתמכרות הזאת למחמאות מביאה לא רק התרחקות נפשית מהמקום הפנימי בלב, מהטוב הקיים בכל אדם, אלא גם להתרחקות גופנית ממה שחילק הבורא לכל אחד ואחת מאיתנו. בטח שלעשות למען אסתטיקה זה רצוי ומקובל, אבל כשאני רואה אילו מופעים של פיסול מחדש של פנים וגוף עושים בני האדם לעצמם בזמן הזה, אני מרגיש עצב עמוק מאוד. כי ככל שהמראה של הגברת או האדון רחוק ממה שייעד להם הבורא, כשכל המטרה היא להיראות טוב בסלפי האינסופי ברשתות, ככה ברורה ההתמכרות לעין טובה מהסביבה, המחליפה התבוננות בעין טובה של האדם על עצמו. והעניין הוא שלהתמכרות הזאת אין אף פעם סוף טוב, כי כשהאדם שם את איך שהוא או היא נראים במרכז העולם, הבדידות והדיכאון הם תוצאת לוואי הכרחית.
ההבטחה שיש בעבדות ללייקים, לתת משמעות לחיים, היא עבודה בעיניים. לא סתם מספר בני האדם שלוקחים תרופות נגד דיכאון עולה בהתמדה, ולא בכדי בני הנוער שרויים בעצבות שאינה הולמת גיל. כל השיח האלים בינינו הוא תוצאה של ההתמכרות הזאת, ושום סיבה אחרת. בדקו בליבכם ותראו.
מטענים
עוד התמכרות שיש לדבר עליה ושחדרה לחיינו רק בעשורים האחרונים היא ההתמכרות למיקרו־אנרגיה, הידועה בשמה המקובל – "יש לך במקרה מַטְעֵן"? ההתמכרות לטלפונים החכמים הביאה איתה גם שעבוד מוחלט לעמדות הטענה, גם בבית וגם בכל מקום, והרעב שחשו אבותינו במדבר התחלף בעידן השפע הזה לרעב לסימן מעל מצב הסוללה בטלפון שמראה מין ברק חשמלי קטן המודיע: אני אוכל עכשיו חשמל, הקשר עם העולם לא ינותק.
לא יודע איך זה אצלכם בבית – אצלי תמיד חסר מטען. קוראים לזה אצלנו "מטענים מוזיקליים". בכל רגע נתון איזשהו מטען עושה דרכו מחדר אחד לאחר, ממשתמש אחד למשנהו, ובכל רגע נתון יש מכשיר מדולדל סוללה המבקש לינוק מהרשת דרך המטען, ואין מענה. לא משנה כמה מטענים ייקנו, לא חשוב כמה כבלים להטענה יגיעו הביתה, תמיד יהיה חסר מטען זמין ברגע האמת, ומה עמוקה המצוקה. אצלנו איכשהו תמיד יהיה פנוי המטען הזה שמטעין הכי לאט, זה שבו נותרו שמונה שעות ושש דקות להטענה, ואחיו הזריז, המטעין בחצי שעה חללית לפני שיגורה, שוב נעלם. חוק טבע.
ועכשיו באו המכוניות החשמליות והחריפו את בעיית ההטענה לממדים שלא ידענו. אנשים מתקוטטים בתחנות דלק על עמדות הטענה, שכנים הופכים אויבים בגלל מכונית חשמלית שקנה השכן מקומה שמונה ועמדה בחניה המשותפת. ובאופן כללי, אל שפע החרדות המאכלסות נפש כל אדם בישראל נוספה גם חרדת הטווח – הנגיע או לא נגיע אל מחוז חפצנו על החשמל שיש במצברנו? כי ג'ריקן עם דלק כבר לא עוזר, ומכל עם אבקת חשמל טרם הומצא.
בינתיים. כל עניין ההטענה הוא בעצם משל על מצבנו הפנימי, המחפש תמיד הזנה ומילוי מבחוץ. שמישהו או משהו יטעין אותנו, כשבעצם תחנת הכוח האמיתית נמצאת תמיד בתוכנו, מייצרת את כל האנרגיה שאנחנו צריכים, מיום לידתנו עד יום הסתלקותנו. כל הכוח נמצא בליבנו, ואנחנו מחפשים מטענים.
סוכר
ולסיום הטור המריר הזה על עבדות, אי אפשר בלי העבדות לסוכר. רק בשבוע שעבר, בלב המהומה הציבורית על הרפורמה, באמצע הרגע שבו היה נדמה שהחברה הישראלית מתפרקת לפרודותיה, ביטל שר האוצר את המס על המתוקים.
אפשר לומר שכבוד השר באמת מנותק ממה שחשוב, ורצוי לומר שהסמוטריץ' מעדיף תקיעת אצבע בעין הממשלה הקודמת על פני בריאותם של מיליוני אנשים שיחלו בשלל המחלות שמביא איתו הסוכר על שלל נגזרותיו, ומבחינתי ודאי שהאיש אינו ראוי לשמש בשום תפקיד ציבורי אם זה מה שהוא עושה ואלה שיקוליו. אבל אם נתעלה מעל כל אלה, נבין שהשר המלא בעצמו עד אוזניו ומעלה, גם הוא נפל קורבן להתמכרות האנושות לסוכר, וביתר דיוק לפרוקטוז, אותו סוכר המופק מהתירס, המתוק יותר מסוכר קנים וסלק, וממכר פי כמה.
