לא, בשום פנים ואופן לא לפוצץ את מנהרות חיזבאללה מתחת לבופור, לא למלא אותן בבטון, לא לדחוס אותן בחומר נפץ, לא להפיל שערה משערות ראשן. התמכרנו לתמונות הנהדרות, וזה כיף אדיר לפוצץ מנהרות, והייתי שמח לעשות את זה אפילו בעצמי, ללחוץ על הכפתור שמעלה עמל של שנים בעשן השמיימה.
אבל המנהרות האלה נותנות פתרון מעולה לבעיה חמורה אחרת שם: בעיית הרחפנים. אם יש מקום אחד שהרחפן לא יכול להגיע אליו, זאת המנהרה. ולכן האויבים המנוולים שלנו נתנו לנו את הפתרון – צה"ל פשוט צריך לרדת אל המנהרות. להקים שם את המפקדות, את המטות, לאחסן את הכוחות במנהרות האדירות שבנה האויב. זה חטא וזה שכרו.
אני מניח שלא התמכרתם כמוני לצפייה אינסופית בתוכניות לבנוניות, בחסות ערוצי הטלגרם הישראליים שמביאים אותן מתורגמות, כמו "הדסה אקספרס" ו"מרד החליפים". אבל אני מבלה חלק נכבד מזמני בצפייה בדיונים ובנאומים ובהצהרות מלבנון, ואני רואה שאם יש מלחמה אחת שאנחנו מנצחים בה בגדול – זו מלחמת התודעה באויב הלבנוני. לא כולל חיזבאללה.
כל האחרים, שיש בהם מידה של שפיות וגם אנושיות, מושפעים מאוד־מאוד מתמונות ההרס בדרום לבנון ובביירות, ומכמויות האנשים שהפכו להיות חסרי בית. ובניגוד לשיעים – שהם לא באמת עד הסוף בני אדם, אלא יותר רובוטים על סיב אופטי מטהרן – האנשים בלבנון רוצים שלום, וכל ניצחון נוסף נותן להם עוד דלק לרצון הזה. ואני, רב־סמל בכיר במילואים, אומר – תמונות של מפקדות צה"ל בתוך מנהרות חיזבאללה הן תמונת ניצחון שלא יכולנו לדמיין אפילו.
אחרי שהמלחמה המחורבנת הזאת תסתיים כבר והסכם שלום ייחתם, במנהרות הענקיות האלה יקום מוזיאון הסכסוך והשלום ישראל־לבנון. ומכל האזור יבואו לראות איך שני עמים שלא היו צריכים לריב מעולם, כי לא היתה ביניהם שום מחלוקת, בזבזו את מיטב צעיריהם וכספם על משהו שבסוף הסתיים ללא הישג משמעותי לאף צד. יבואו למוזיאון הזה מכל העולם. הקדימו לקנות כרטיסים.
טוב לא לפעול על אוטומט, לבחון מחדש דפוסי פעולה ולקחת פנייה חדה. במקרה הזה: במקום להרוס – לבנות. מקווה שעד שהטור יירד לדפוס, לא נראה את העשן עולה מהפרויקט השאפתני שחיזבאללה חפר לנו. ואם לא מוזיאון או מוצבים תת־קרקעיים, אולי דיור לחרדים. זה בטח יצליח.
