מג'יק

אין לי כוח לרשימת ההשמעה של הדור הזה. סורי. זאת לא המוזיקה שלי, אלה לא הצלילים שחדרו ללב שלי כשהייתי צעיר, הגיל ההוא כשמוזיקה היא הכל בחיים. גדלתי בשנות ה־70 וה־80, הכרתי את כל השירים, כל הזמרים, כל הלהקות. הכרתי את כל המילים של כל השירים. כך גם הגעתי לשיא שלי בעולם המוזיקה, הגשת מצעד הפזמונים הלועזי של גלי צה"ל. רטטים של עונג.

וחלפו השנים, והמוזיקה השתנתה, כפי שהיא עושה בכל כמה שנים, ונפער פער הולך וגדל ביני לבינה, עד שפשוט הפסקתי להתעדכן. השירים החדשים רק עצבנו אותי שככה עושים לצלילים טובים. וזה נכון גם ללועזית וגם לעברית, שזזה תזוזה טקטונית בין השירים שאהבתי – כוורת, שלום, אריק, כאלה, לבין הישראלית שממלאת כל חלל בישראל, מחתונה עד תא מדידה בקניון. ובמכון הכושר משמיעים מוזיקה ברמקולים, והיא לא מקפיצה אותי, היא שורטת לי את העצבים. באימון אני תמיד עם אוזניות מהודרות, ובהן המוזיקה שלי. אבל יש בעיה עצומה.

כיוון שאני מאזין לשירים שהיום פחות נשמעים, שירים מפעם, אני נאלץ לשומעם שוב ושוב ושוב. והם נמאסים. כמה פעמים אפשר לשמוע את "ספטמבר" של אדמה, רוח ואש? והבעיה הכי גדולה היא ששירי נערותי לא מתחדשים. אין עוד מהם. ותגידו, יש בטח שירים של הלהקות ההן שלא שמעת, מתחבאים בשולי אלבומים נשכחים. דוש בהם ותמצא אוצרות. לא. אני רוצה שירים שאהבתי אז, שביטאו את סערות נפשי הבוסרית, שהביעו אהבה באופן המתוק של פעם, לא באינסטגרם.

אני בעצם מבקש את הבלתי אפשרי. שיהיו שירים חדשים שיהיו מוכרים. אחרת אני עוד מעט נתקע בלי מוזיקה להאזנה בשעה שאני דוחק משקולות. אלה לא נעימים, ואלה כבר משעממים. באסה. חייב עזרה מהמוזיקה לעורר את עצמי, חייב שיר טוב לדחוק גבוה.

ופלא – השבוע, פתאום משום מקום, הגיע שיר של להקה נשכחת, פיילוט, שהיה לה בארץ להיט אחד, "מג'יק", בראש הטבלה. התפוצץ, ונעלם. והנה צץ, 50 שנה אחרי, רק באוזניות שלי. ואיך שהתחיל להתנגן, מייד חזרו כל התחושות, וחדר ילדותי, ותמימותי שהיתה ואיננה. איזה שיר מתוק, כמו שהיו עושים פעם. סוכרייה בהכנה ידנית. וכבר יומיים הוא איתי, משמח את בגרותי בצליל טרי ומוכר מילדותי. ודחקתי עוד חמישה קילו. איזה קסם. מג'יק.