לשיר

אם אתם חברים שלי, אתם בוודאי יודעים שאין מזמינים אותי לערבי שירה בציבור. אני לא אוהב לשיר, ולכן גם אם יש לכם ערב קריוקי בבית – אל תטרחו להודיעני. לא אבוא. ולמה איני אוהב לשיר? כי אני לא יודע. אמנם ניחנתי באוזן מוזיקלית־למחצה, אבל הקולות היוצאים ממני בשעת רינה אינם מתאימים למאכל אדם. אז ויתרתי – לא שר, מקסימום מדבר בקצב. אפילו הקלטתי כמה שירים שבהם אני מדבר את הטקסט, ספק שר פה ושם, אבל ממש לשיר – זה לא.

בחודשים האחרונים אני מופיע עם חברי דוד ד'אור, הזמר הכי מדהים בחלק העולם הזה, לטעמי. מה שהאיש הזה יכול לעשות עם מתנת קולו זה לא ייאמן. כל שיר שהוא שר נשמע כאילו נכתב עבורו במיוחד, גם אם שייך לאחרים, ואני יושב לצידו על הבמה, מתבונן בפיו הנע ובצלילים הקסומים הבוקעים ממנו, ומקנא. פה ושם בא לי לשיר איתו איזה פזמון, אבל כשאני מנסה – מה שיוצא לא נעים לאוזניי, ובטח לאוזני הקהל.

קיבלתי החלטה: אלמד לשיר. חיפשתי מורה לפיתוח קול שתסכים לעבוד עם קרקרן שכמוני, ומצאתי. התחלתי לפקוד את מעונה ולעשות את כל התרגילים המשונים האלה שעושים מפתחי הקול. ולא רק זה – אני מתאמן כל יום בבית, עם הקלטות השיעורים. מתאמן בדבקות, כאילו בשנה הבאה אייצג את ישראל באירוויזיון של הגיל השלישי.

ומשיעור לשיעור אני מגלה שאני מצליח לשיר. עדיין שירים מסוימים שמתאימים לי, ואל מיטב להיטי הבי ג'יז שאני חפץ להגיש על הבמה טרם הגעתי, אבל נראה שזה עניין של זמן. ובשבוע שעבר נפל דבר: רעייתי קנתה כרטיסים לערב שירה בציבור כדי ללכת עם הבנות, שאוהבות מאוד לשיר שירי ארץ ישראל – תופעה נדירה בגילן – והודיעה לי שהן הולכות. אמרתי: אני גם בא. התבוננה בי אשתי בהטיית ראש שואלת, ואמרה: בטוח? בטוח, השבתי.

והנה אני, בערב שירה בציבור מוצלח שנקרא "בובי זמר", עם להקה וקהל עצום ורב. השירה מתחילה, ואני מצטרף לראשונה בחיי, והצלילים העולים ממני לא צורמים עוד, אלא מסתדרים איכשהו עם השירה הכללית, ואני מיישם את הכללים שלמדתי, ושר. ופתאום אני מבין איפה ההנאה בשירה הציבורית הזאת, ואני נמס מעונג, וגם מבין כמה שנים הלכו לי לאיבוד בהתבצרות באי־היכולת שלי. מזה למדתי: אם יש משהו שאני לא אוהב לעשות – כדאי שאלמד אותו. השנה אני שואל את הקושיות.