בן של חבר לומד רפואה בהונגריה. איך שהתחיל הבלגן, הוא עלה על מטוס, התגייס ומאז הוא בעזה, כבר שלושה חודשים. מבחינת ההונגרים הוא הפסיד את השנה. שלושה חודשים זה וואחד בור בחומר.
פנה הבחור, נדב שמו, אל המוסדות האחראים על לימודי רפואה בארץ, ובפיו בקשה – בתום המלחמה להמשיך את הלימודים כאן. הגיוני ביותר. נתת – קיבלת. קיבל תשובה: לצערנו זה לא אפשרי. כתב להם – אז לסכן את חיי בעזה זה בסדר, אבל לקבל העברה ללמוד בארץ לא? הבנתי את סדרי העדיפויות. השיב לו המשיב – אכן, כדאי לפתוח על זה במלחמה. גאון.
ככל שיותר מילואימניקים משתחררים, הם מגלים שהמילים היפות וחבילות השי המתוקות נשארות בעזה, אבל בשובם לארץ אותם דפוסים מבאסים של ביורוקרטיה נוקשה, של כללים לא מתאימים, פוגשים אותם ומוציאים להם את כל הרוח מהמפרש. השאלה העולה מידית – האם בשביל זה הקרבתי חודשים מחיי, סיכנתי את שלומי ושלום משפחתי, פגעתי בלימודיי ובעסקיי, עולה כניצני חיטה ירוקה בשדות הנגב. ועוד שאלה נשאלת – האם בתום המלחמה הזאת, כשכולם ישתחררו, אם בכלל, תהיה פה קבוצת אנשים עצומה שנתנו הכל וקיבלו בתמורה כלום.
יש מין כלל בישראל – אם אתה עושה משהו מכל הלב, ידפקו אותך. תשאלו עובדים ועובדות סוציאליים. אם אין לך ברירה מצפונית, ערכית, לאומית, מישהו יגזור עליך קופון. המערכת תזהה שיש לך דברים יותר חשובים מהכסף, ותעקוץ אותך. מחלה נוראה. אבל הפעם אלה לא המתמחים, לא המורים, לא הפסיכולוגים בשירות הציבורי, אלא כל האנשים היקרים האלה, כל הצדיקים שלא ידעו שהם כאלה, כל המתגייסים מהרגע להרגע, כל נוטשי המשרות, הקתדראות, המשפחות, כל אלה שבתוך יום החליפו קיום מחיים אזרחיים רגילים לחיי גבורה והקרבה בשער הגיהינום.
ואני מצפה שכל הדרכים מעזה בחזרה לישראל יצופו בשטיחים אדומים לחוזרים, ושצמד המילים –"חזרתי מעזה" או "בעלי חזר מעזה" יהיה מפתח קסמים שייקצר כל הליך מסובך, ויהפוך כל עקשנות שרירותית לנחמדות נדיבה, ושמשפחות המילואימניקים יקבלו ביד נדיבה סיוע מכל סוג אפשרי, כי ככה זה צריך להיות משני טעמים: 1. זה מוסרי ואנושי. 2. כי בקרוב הם עשויים להיות מגויסים שוב, ואם ידעו שאף אחד לא ישפה אותם על ההשקעה, ייתכן שיישארו בהונגריה, ויהיה להם לא נעים קצת, אבל הם לא יצאו עוד פעם פראיירים. לטיפול ממשלת המחדל.
