כל החתיכים אצלי – היתה פעם להקה בשם הזה. ועכשיו זה בפיד שלי: כל החתיכים, כל צלולי המבט, כל האמיצים, כל המנהיגים – כולם עוברים אצלי בגלילה, וכולם מתים. השמנת של השמנת של החברה הישראלית, מכל המגזרים, מכל העדות, מכל האמונות, הכי טובים נקטפים לנגד עינינו. הלב שלי לא יכול להכיל את זה יותר. עד היום הבא.
ונשאלת השאלה – למה הטובים הולכים והגרועים נשארים? למה שלא חיילי ארגוני הפשע, הנוכלים, עברייני המין, מנצלי הקשישים, למה לא הם מעטרים את מבזקי החדשות, עם פרצופים שכל מה שיש לומר בלכתם זה "ברוך שפטרנו". למה הם יושבים לבטח בעוד אבות למופת, בני זוג לתפארת, אנשים משכמם ומעלה, משלמים את המחיר היקר מכל?
והתשובה פשוטה. זה לא כי הקדוש ברוך הוא רוצה דווקא אותם לצידו. בעיניי זאת תשובה גרועה במיוחד, ואם הייתי הקב"ה הייתי תובע דיבה, כמנהג הימים האלה. לבורא יתברך אין עניין בקורבנות אדם, ובוודאי שאינו מפאר את מרגלות כיסא הכבוד בנשמות טובי הבנים והבנות. התשובה האמיתית היא שהטובים הולכים כי הם אלה שמשרתים, והם אלה שמתנדבים לפרוץ ראשונים, והם אלה שלוקחים אחריות ולא מטילים אותה על מישהו אחר. וזה מסוכן. להיות טוב זאת החלטה שבאה עם תג מחיר עתידי, ולפעמים העתיד הוא עכשיו.
כל יום אני רואה אותם בתמונות. ואני אומר – הייתי שמח להכיר אותך, הייתי רוצה להיות חבר שלך, הייתי מת לעבוד אצלך, או שתעבוד אצלי. איפה היית? איפה נחבאת מעיניי? למה אנחנו נפגשים רק בתמונה האחרונה שלך?
ואני מבין שעם כל הכבוד לכל משרתי צה"ל, ויש כבוד לכל לובש מדים, מ-8200 עד גל"צ, רק הקרביים, אלה שמשליכים נפשם מנגד, שמסכנים את ביתם ומשפחתם וכל אשר להם, ראויים בעיני לבוא בהיכל ההנהגה העתידית של העם הזה. לא כי חייבים להיות לוחמים, ולא כי חייבים להבין ביטחון מהרגליים על הקרקע, אלא בגלל הנכונות להקריב הכל. רק מי שהיה מוכן להקריב ושב הביתה בשלום, יודע מהו קורבן באופן אינטימי, יודע מהו פחד ומהי התגברות, יודע למצוא את הגיבור שבתוכו.
מחיר הדמים הנוראי שאנו משלמים הוא המחיר של שנים של הקטנת הכוח הלוחם והחלפתו בכוח שמקלדתו אומנותו. לא מזלזל חלילה. מזל שנותרו לנו מספיק גיבורי חיל כדי שנצא מזה מנצחים. הלוואי שיישארו מספיק כדי לקחת את ההנהגה ביום שאחרי.
