בטח שקניתי את תליון הנאמנות לביבי. לא רק זה, את המוזהב אני עונד, תליון זהב לבנאדם זהב. את תליון הנאמנות לשרה עונדת רעייתי, מאוד מתחברת, את תליון הנאמנות ליאיר עונדת הבת, את התליון של אבנר עונדת הבת השנייה, ואת תליון הנאמנות לנועה, הראשונה שלו מהנישואים הראשונים, עונדת בתי מנישואיי הראשונים. יצא בול.
ערב־ערב אנחנו יושבים לאכול פת ערבית מתחת לתמונתו של המנהיג הגדול והצנוע, שאמנם אמר – לא צריך תליון נאמנות, מספיקה נאמנות לערכים, אבל אנחנו, אנשים פשוטים, לא מסתפקים בערכים מופשטים וכלליים, רוצים דמות לאחוז בה, לקבל ממנה השראה, לקחת אותה איתנו בכל אשר נלך.
גם ידענו שהוא אמר – לא צריך תליון בשביל לסתום לסמולנים את הפה, כי להם אין מישהו שמתאים לתליון, אבל ראו עליו שזה מחמיא לו, וכמו שהוא מחמיא לנו על הנאמנות, ככה אנחנו מחמיאים לו על המנהיגות. לא מורידים את התליון גם במקלחת, למרות שטיפה התחיל להתקלף.אחרי הארוחה מתחיל הטקס. עשינו בסלון מעין מקדשון קטן כזה – תמונה, פרחים, קטורת, פירות, ואנחנו יושבים מסביב, אני מטביל סיגר קוהיבה 56 בליקר קוואנטרו, מדליק ומייד מכבה, קשה לי לעמוד ב־700 שקלים כל ערב, אבל זה מה זה טעים. טעם אדיר יש לו. השילוב של העשן של הסיגר עם התפוזים של הליקר נשאר בפה שעות. אשתי והבנות לוגמות לגימונת מואט ורודה ומברכות – ברוך הוא שנותן כוח למאמיניו. אחר כך אנחנו יוצאים להפגין מול בתים שציפורי מסמן על המפה.
כשהייתי ילד הייתי מעריץ. במיוחד כדורגלנים מהפועל ירושלים. קניתי מתנות מדמי הכיס, אספתי חתימות, הגעתי לכל אימון. עד שפעם אחת הלכתי בלי לתאם מראש לביתו של השחקן הנערץ עלי מכולם, אלי בן רימוז' הנהדר, והנ"ל פתח לי את הדלת בתחתונים. הבנתי, בשר ודם ותחתונים, ככה כולנו. אפשר להעריך, לכבד, לאהוב, אבל הערצה היא תמיד פיצוי על משהו שנדמה לי שיש במישהו ואין בי. איזו גדולה בלתי אנושית. הערצה תמיד נגמרת בדמעות, והערצה של פוליטיקאים הרבה פעמים נגמרת בטרגדיה. תנו לי אנשי ציבור מעולים אבל מלאים בחולשות שאפשר לראות, שלא אגרר לעולם להעריץ בשר ודם. יש לי תליון עם המסר הזה. לקנייה כאן.
