היתה מסיבה השבוע, בטח לא הייתם. מסיבת דירוגה של ישראל במקום הרביעי בכלכלות העולם שהפגינו את הביצועים הכי טובים בשנה החולפת.
שווה מסיבה כי זה נתון מדהים, אבל אני לא חש ולו אסירות תודה קטנטנה של אף אחד כאן, כי אסירות תודה נמחקה ממפת הרגשות הישראלית, ועצוב לי בלב כי זה רגש שעדיין מותר לבטא. במיוחד קשה לבטא אסירות תודה לליברמן. קשה לפרגן לו כי הדיבור שלו כה תוקפני ומקטין, שקצת לא מגיעה לו מילה חמה, אבל מה לעשות, הוא היה שר האוצר, בתקופתו קרה הפלא הזה, אז הקרדיט שלו.
ככה זה עובד. ואני אומר את זה כברנש שלא מבסוט מליברמן כלל ועיקר, לא מהקיטוב ומהתיעוב שהוא יוצר בכל פעם בכיוון אחר, לא משיטת שלטונו במפלגתו, ולא ממה שנדמה לי שלא קיבל אצלי תשובה ממש טובה – מה הסיפור שלו עם השחיתות. מסביבו תמיד ענן של שלמונים, והוא נותר בתומתו. נס חנוכה ממש. אבל מה שחייבים לומר – חייבים: האיש כנראה עשה עבודה מעולה במשרד האוצר, והביאנו הלום.
תאמרו – יופי לנו בטבלה, זוועה לנו במשכנתא. צודקים. אבל תחשבו מה היה קורה פה לו היינו במקום ה־56, למשל. דמעות כמים. אז תודה על ההייטק, והגז, וגם על הממשלה היוצאת שלא משנה כמה קוללה, נמצאה מברכת את הכלכלה. אנחנו פריבילגים. העולם עובר טלטלה משוגעת, אינפלציה דו־ספרתית, ואנחנו פה, בבועה קטנה שלנו בלב המאפליה, איכשהו בסדר. תודה, ליברמן.
ויש לי עוד תודה. לאמריקנים. הם יצאו במקום ה־20 בטבלת הכלכלות. אנחנו 4. לא נעים. זה מביא אותי לחשוב – השבוע אושר הסיוע האמריקני לישראל. למה אנחנו לוקחים מהם סיוע? יש להם בעיות חמורות ביותר, הם מפזרים כספים שאין להם. הם בפתחו של משבר כלכלי עז, הם נותנים עשרות מיליארדים לאוקראינה, היתה להם פצצת ציקלון הרגע, למה שלא נגיד – ת'נק יו אנקל סם, אנחנו לא צריכים יותר. יאמר ראש הממשלה בביקורו – אין בעולם מילים להודות על כל מה שקיבלנו, אבל עכשיו אנחנו לא צריכים. אנחנו סיפור הצלחה. אנחנו יכולים ללכת על רגלינו, לפחות עד שינסו להפיל אותנו שוב.
זה יכול להיות מסר חשוב, מעלה את קרנה של המדינה, סותם פיות אנטי־ישראליים, יוצק גאווה בליבנו וכבוד למעמדנו. חאלס להיות נצרכים. לא נאה להיות הנזקקים העשירים. נשחרר, רק טוב יבוא מזה. ושוב, תודה על הכל.
