כפרה

לפני כמה ימים הזדמנתי לאיזה יישוב בנגב, לתת הרצאה. בסוף האירוע ניגש אלי אדם והושיט לי שטר של 50 שקלים. אמר לי – אולי תזכור, לפני 25 שנים היתה לך תוכנית, "יהיה טוב", ובמסגרתה שיפצת את תחנת מגן דוד אדום בנתיבות.

בטח שזכרתי. מכל תוכניות הטלוויזיה שעשיתי בחיי ושכחתי מזמן, את המעשים למען הקהילה שזכיתי לעשות לא שכחתי. עדיין זוכר איך לקחתי את ילדי רהט ליום כיף בחרמון, ובהיעדרם בנו אנשיי חדר מחשבים לתועלתם, עדיין זוכר איך שיפצתי עם חברי היקר דודו (מהום סנטר) את הבקו"ם בתל השומר, את התחנה המרכזית של גדרה, את מעיין קרת ביקנעם ועוד ועוד. אז גם את מד"א נתיבות זכרתי.

"הייתי אז ילד", המשיך האיש עם ה־50 שקל, "ואתה ישבת מחוץ למד"א, ולא עשית כלום". נכון. חיכיתי שיגמרו איזה שלב בשיפוץ, שעות של המתנה, ולא היה לי מה לעשות כי עדיין לא היו טלפונים חכמים, והמילה שעמום עדיין היתה בתוקף. זמן מת לא התמלא בגלילה של איזה פיד, אלא בבהייה בקיר של מרכז מסחרי מקולף בנתיבות. "ולי היה ביד בְּרִיק, ואתה שאלת מאיפה לי". וואלה. נזכרתי. חולשתי למאפים מטוגנים היתה אז בשיאה, עדיין לא התחלתי לחשוב בריאות, והבְּרִיק הפריך, המבריק משמן, הממולא תפוחי אדמה וירקות בידו של הילד, משך אותי כמו מגנט. "שאלתי אותך אם אתה רוצה שאביא לך מהדוכן בשוק ואמרת כן, נתת לי 50 שקל והבאתי לך אחד". נו, בטח שאני זוכר. עשה לי את היום.

והוא ממשיך: "הבריק עלה חמישה שקלים, ולא החזרתי לך עודף". וואלה. את זה לא זכרתי, אבל הוא כן. ומאז הוא מסתובב עם ייסורי מצפון על ה־45 שקלים שלקח לעצמו כילד. והנה אני, לפני יום כיפור, כאילו צצתי במיוחד כדי לקיים מצוות בקשת סליחה וכפרה. התרגשתי ממש. "אז הנה ה־50 שקל שלך", הוא מסיים ונותן לי את השטר. מי אני שלא אקח. לקחתי.

וככה יצא שירדתי לנֶגֶב כדי ללמד על הפרעת קשב, ולמדתי בעצמי על זיכרון, וסליחה, ולהיות בן אדם טוב בלי לעגל אף פינה. ואת השטר נתתי לקבצן בצומת שלא ידע מה נפל עליו. מקווה שהוא קנה בזה בריק.