יואל ז"ל

פעם, בתורה, אם היו מוצאים גופה מחוץ לעיר, היו נכבדי העיר יוצאים אל נחל איתן ליד מקום הרצח, שוחטים עגלה ומודיעים – ידינו לא שפכו את הדם הזה. קוראים לזה עגלה ערופה.

איכשהו לא שמעתי שזה מה שעשו בתחילת השבוע ליד מקום הרצח של הבחור יואל להנגהל, שנקטל בקריית שמונה בידי אספסוף של בני נוער שדעתם נסתתרה, אם בכלל היתה להם אחת אי פעם. נחל מחניים נותר שומם מזקני העיר ומעגלותיה.

האמת, הייתי מסתפק בהרבה פחות מהטקס המיושן עם העגלה האומללה. נגיד אם חצור הגלילית וקריית שמונה, שני המקומות שמהם באו הרוצחים הצעירים על פי החשד, היו מכריזים "ידינו שפכו את הדם הזה", וסוגרים את שני היישובים ליום אבל, נועלים את מוסדות החינוך, מגיפים את תריסי החנויות. אם היו קמים נכבדי העיר ואומרים – הנוער הזה, הילדים האלה שיצאו מהבתים עם סכינים, שחיפשו מישהו להיטפל אליו, מישהו להתגזען עליו – אלה הילדים שלנו. כשלנו כישלון נורא. הדם של בן העדה הכי רגועה במדינה, בני המנשה, על המצפון שלנו. כשלנו ועלינו לתקן.

אבל במציאות, כמו במעמד הר סיני, ציפור לא צייצה, וחמור לא נער, ושור לא געה. דומייה, ידיעה בינונית בכרוניקה העיתונאית, ויאללה, לכלה השיכורה. היא השיקה ליין או נצפתה עם חברה, או שחררה עוד פנינת חוכמה זוהרת לחלל העולם. למי אכפת שעלם חמודות, שמבטו התמים לא יוצא לי מהראש, נדקר למוות בידי נערים שבגילם הדבר הכי פלילי שיכולתי לחשוב עליו היה לפלח שוקולד פרה מהמכולת של רחמים, ואחר כך להחזיר. איך כל המדינה לא עצרה? איך שוחררו החשודים למעצר בית? איך אפשר להמשיך לחיות ככה?

החבר'ה מוטרפים. מאלכוהול, מפורנו, מתכנים אלימים, מתפיסות עולם הרואות את הזולת כחי על חשבוני, לא שותף איתי במעשה הבריאה. ומה שהכי גרוע בכל הסיפור הזה הוא שהמבוגרים, נכבדי העדה, לא אומרים שום דבר, מפחדים פן יבולע גם להם, כמו שנאמר במסכת סוטה – "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה…" הנה לנו. ממש השבוע בקריית שמונה. שמונה רוצחים לילד יהודי אחד מהודו. הנבואה התגשמה. הודו לה'.

איור: יהודה נוני