האם אתה, האם את, מאמינים שלחפצים יש נשמה? אני מודה, בעידן שבו לא בטוח שלכל בני האדם יש אחת כזאת, זה עניין מאתגר, אבל אני יוצא מהארון ומכריז – אני מאמין. שהרי אם אין לדברים נשמה, איך תסבירו שברגע שהאוטו שומע שהולכים למכור אותו הוא מביא תקלה באלפי שקלים? לא קרה לכם? קרה לי השבוע. ואיך תסבירו שאחרי רחיצה טובה, כולל חלקי פנים, האוטו נוסע טוב יותר? יש הסבר? הביאוהו מיד.
ראש השנה מתקרב. בכל שנה עץ הרימון שלי מפיק כמה רימונים. לא ברמה של יצוא לאירופה, אבל כמה אחדים יפים ועסיסיים. השנה לא פרח, לא נתן פרי אחד. כך גם עץ המנגו שלי, לא פרח השנה, אפילו מנגו אחד לא הכביד על ענפיו וכך גם עץ הליצ'י. שממה. תגידו – צירוף מקרים, חורף קשה, התחממות גלובלית, ואני אומר לכם – העצים שלי שמעו שהבית שלי נמכר לפרויקט פינוי בינוי, ועוד מעט יעלה הכורת עליהם ויגדעם מן השורש, ופתחו בשביתה. לא מקריות, מסר ברור. אני איתם במאבקם הצודק.
אז מה? האם אני חוזר במכונת הזמן שלי אחורה, אל תחילת ימי האמונה האנושית, אל האנימיזם הקדום, המצב שבו האמינו שלכל דבר יש נשמה? האם אני מוותר ככה על המונותיאיזם המקודש? לא חושב. אני מרגיש שכשאני מייחס תכונות אנושיות לכל דבר מסביבי, אני לאו דווקא מרבה לי אלוהימים זרים, אלא מגלה בתוכי רגישות לכל מה שברא הבורא, מבין שברמה מסויימת, מאד בסיסית, לכל דבר בעולם יש מהות פנימית עמוקה, כולם רוצים לחיות, כולם נקשרים בקשרים בלתי נראים ביניהם ואל בעליהם. לא רק הארנב שלי אוהב אותי, גם העציץ במרפסת, גם המדפסת, גם המגבת.
זה בסדר, אתם יכולים לחשוב שזה קטע הזוי. סבבה. הקטע הזה נעלב מעט אבל מקבל אתכם כמו שאתם. גם לקטע הזה יש נשמה, גם הוא מפחד להסתיים ככה פתאום, גם הוא מייחל להיות נקרא, רוצה להשפיע, לא רוצה להיזרק אל ערימת העיתונים של סופהשבוע כשלג דאשתקד.
כשאתם מזמינים עוד משהו מהאינטרנט, תחשבו על זה שאתם מזמנים עוד נשמה הביתה, ואם מראש אתם יודעים שזה ילך לפח, תחשבו שוב. תנו כבוד לחפצים שלכם, כי אחרי לכתכם בשיבה טובה, הם ישבו עליכם שבעה בשקט בפינה. ככה זה בעולם, נשמה.
