פגשתי אותו השבוע במקרה בקולנוע. החבר שלי שאיתו הלכתי כברת דרך חשובה בחיים שלי, אבל אז החלפתי את סט הדעות הפוליטיות שלי וזה כבר לא התאים לו והוא ניתק מגע לגמרי. שנים לא פגשתי אותו, והנה הוא שם בשורה שש. החלפנו הנהונים קורקטיים והוא צלל מיד אל הטלפון שלו, החבר האמיתי.
היטב חרה לי. כל פעם שמישהו מנתק איתי קשר בגלל שהתהפכתי כמו סטייק, זה חותך אותי מבפנים. והאמת, החבר הזה הוא אפילו לא האבדה הכי גדולה שלי. השנה איבדתי עוד חבר, שהלך איתי יותר שנים והיה נטוע בחיי עמוק יותר ומאס בי ובדעות שלי והלך והתרחק ונמוג אל מרחבי הדומייה. ויש את ההיא, שפעם היינו אוהבים, ועכשיו בקושי מהנהנת במסדרון. ואני מרגיש פצוע, לא מבין איך זה יכול להיות. למה עוקרים לי חתיכות מהלב? כי הלכתי עם הלב שלי?
ואני שואל את עצמי האם כל השנים הארוכות והמתוקות של החברות היו מצג שווא, אהבה שתלויה בדבר, ומשנסתלק הדבר נסתלקה האהבה? ומה אני הייתי עושה לו חבר היה מתהפך לי ומביא ליחסים דעות המשולות לפגר של עכבר שהחתול מביא הביתה כמתנה לבעליו? הייתי מקבל או מקיא בפינה?
והנה השבוע הגיע לבקר אותי מארצות הים חבר אחר, גם של שנים רבות. אהבה גדולה יש בינינו למרות שהוא לא סובל את הדעות שלי ולי קשה מאוד עם הדעות שלו. אז מה עושים? שמים את הדעות בצד, לא מזכירים אותן אפילו ברמז ומתמקדים במה שקושר בינינו. במקרה שלנו אלה לימודים, אימונים, שמחה פשוטה של להיות ביחד. ולא אכפת לי שהוא מונח אי שם בפאתי השמאל, ולא אכפת לו שאני מונח במחנה הימין. זה לא רלוונטי. אבל, באופן פרדוקסלי, במקום לנחם זה רק מחזק אצלי את הכאב השורף על החברים והחברות שרואים בי מומר, אחד שאין להביאו בקהל.
בימים הנוראים האלה אני שואל את עצמי מה היה לי דחוף לצאת מהארון האידיאולוגי ולפרסם ברבים את כל הדעות המעודכנות שלי ולשלם מחיר כה יקר של בידוד חברתי. כי אני יודע שלהגיע אל הזקנה בלי החברים הישנים שמחזיקים את ההיסטוריה שלי בליבם זה רעיון לא כל כך טוב. ובכל זאת אני יודע שגם אם ינטשו אותי אחרוני ידידיי, הידיעה שלא עשיתי שקר בנפשי היא החברה הטובה ביותר שלי. כמו שאומרת מורתי הרוחנית: מי שמודה על האמת אף פעם לא לבד, גם אם הוא צריך לקנות רק כרטיס אחד לסרט.
