אני נבוך. הבחירות מתקרבות, ואני לא יודע למי להצביע. לכל רשימה יש יתרונות, ולכל אחת יש גם חסרונות וגם קווים אדומים שאני לא יכול לחצות.
כך אני מוצא עצמי, ימים בודדים לפני סגירת הרשימות, בלי החלטה פנימית לגבי עם מי אני הולך. אבל למרבה המזל, יש רשימות שמקילות עלי את המלאכה הקשה, ומשום שאין שמחה בעולם כשמחת התרת הספקות, כל רשימה שעושה משהו קטן, ולו זערורי, שגורם לי להבין שלא נוכל לצעוד יחד אל הקלפי – משמחת אותי. פחות אחת להתלבט עליה בלילות על משכבי.
הפליא לעשות עופר וינטר, שהיה אצלי גבוה ברשימת המועדפים, בגללו ובעיקר בגלל יוסף חדאד, שהוא התגלמות כל הטוב שאני רוצה בנבחר ציבור: ערבי ציוני, לוחם וכריזמטי כמו מגנט תעשייתי, בוודאי שאני רוצה אותו כשר הסברה. גם ללי דרעי מדברת אל ליבי בשידור ישיר, כך שרשימת "עמך ישראל" היתה כמעט פייבוריטית.
אני מקווה שעד יום הבוחר עוד מועמדים יעשו טעויות שאי אפשר לסלוח עליהן, ושבבואי להצביע תישאר רק רשימה אחת, שגם אם לא תגרום לי התרגשות רומנטית – אוכל לחיות איתה בשלום
אך אז באה ההצהרה הטיפשית לטעמי של וינטר, שהוא ימליץ רק על ביבי. תודה ושלום. ולא שאני פוסל לגמרי ישיבה עם נתניהו במסגרת ממשלה רחבה ללא הקצוות הרעילים. אני יכול לבלוע את זה עם הרבה מים, 20 ליטר לפחות. אבל לא מלכתחילה. ממש לא. אני מבין את הסתייגותו של וינטר מאיזנקוט – גם אצלי הוא לא ברשימה המצומצמת של אפשרויות ההצבעה – אבל יש את ליברמן, ויש את בנט, למרות הטעות של הריצה עם לפיד, ואפשר ללכת איתם לטעמי. ירד וינטר. הקלה.
שמחתי גם לשמוע על המגעים של ארדן ואדלשטיין, אנשי האחדות, עם זליכה. איפה שהאיש הזה ישובץ – הקול שלי לא יהיה, זה בטוח. בעיניי הוא מאחז עיניים, טוען למלחמה ביוקר המחיה בעודו מגן על תאגידים לפרנסתו. הלכה "האחדות". וגם גנץ לא בא בחשבון, בטח לא כראש רשימה כפי שהוא דורש. לא כי אני לא מחבב ומעריך, אלא כי המניה בירידה, ואמנם אני ידוע בבורסה כמי שמשקיע במניות שעתידן מאחוריהן – אבל בפוליטיקה אני יותר מפוכח.
וכך, לאט־לאט מצטמצמות האפשרויות. אני מקווה שעד יום הבוחר עוד מועמדים יעשו טעויות שאי אפשר לסלוח עליהן, ושבבואי להצביע תישאר רק רשימה אחת, שגם אם לא תגרום לי התרגשות רומנטית – אוכל לחיות איתה בשלום. והלוואי שנזכה לתוצאה טובה, שוברת גושים, מרסקת חרמות והתנגדויות, ונצא לדרך חדשה. אני מתפלל על זה כל לילה על המיטה.
