אז יש דיבור שחוזרת ההפרדה בין נשים לגברים. אם אתם שואלים אותי, אירועים בהפרדה הם משונים בעיניי, ואני לא מרגיש בבית כשאני צריך להיפרד מאשתי או מהילדות שלי כדי לשמוח או להתפלל. אבל סבבה, אלה מנהגי המקום. אני מקבל לגמרי שיש ציבורים שאצלם זה טבעי והכרחי כדי שהאירוע יקרה בכלל.
אתם יודעים מה? גם אני מפריד. בלימוד שאני לומד כבר 20 שנה גברים ונשים לומדים בנפרד, ואני לומד רק עם בנים. בהתחלה זה היה לי מוזר, אבל אחרי התנסות בלימוד מעורב הבנתי שזה נכון ככה. לימוד שבו מדברים על הדברים האינטימיים ביותר לא יכול להיות מעורב, זה מטה את השיח לכיוון של מציאת חן ולא הצגת האמת העירומה. אני מקבל שהפרדה טובה בדברים מסוימים. גם בלימודי מתמטיקה בתיכון זה מחולל נפלאות.
אבל, ויש אבל גדול ועצום. לצד ביטול האיסור לקיים אירועים בהפרדה חייבת לבוא חקיקה הקובעת כיצד מותר לעשות הפרדה: יש לקבוע כי באירוע בהפרדה יקבלו הנשים את החלק הקדמי, ליד הבמה או המוקד של האירוע, והגברים את האחורי. כך גם באוטובוס, בקופת חולים ואפילו בבית הכנסת. המושבים הטובים, המרופדים, המכובדים, יוקצו לנשים. לא מספיק לשיר "אשת חיל" ואחר כך לדחוף אותה באיזה מאחורה של משהו, מאחורי פרגוד, עם פירורי במבה ואקוסטיקה גרועה שלא מאפשרת לשמוע כלום. זאת צביעות פשוטה.
הכי אני מתעב אנשים שרוממות הבורא בגרונם, ושליטה בזולת מטרתם. זה קורה בכל התרבויות, בכל הדתות, יש אנשי אמת וחסד, ויש כל מיני גזענים ושוביניסטים שמשתמשים בהלכה כדי לקחת את כל התופינים. כזאת חשובה לך הפרדה, גבר? הפרד עצמך, אל תרחיק את האישה.
הלוואי שעכשיו יהיה גל של צילום אירועים בהפרדה, תוך שימת לב מי קיבל את הנתח הטוב של הבילוי. מתפלל שתקום תנועה מלמטה של נשים שדורשות את הכיסאות המובחרים, או לפחות שווים. אסור לכפות שינוי על הדתיים, אבל חייבים לדרוש שוויון בתוך ההפרדה. זאת האג'נדה החדשה.
