כמה פעמים ראיתם השבוע את הסרטון של הגברת שתוקפת חרדי באוטובוס? כמה פוסטים בעניין קראתם? כמה אייטמים חדשותיים ראיתם?
מי חכם ויספור. אלה תקפו אותה, ואלה הוכיחו בעזרתה את התזות שלהם על השנאה, וההם השתמשו בו כדי להראות שחרדים כן משרתים בצה"ל, ולא היה סוף למסיבה, עד שבאה הידיעה שהאישה היא מתמודדת נפש, חולה בהפרעה דו־קוטבית, ואינה אחראית למילותיה. וגם כשזה קרה, עוד היו מפקפקים שניסו לעשות עוד סיבוב קטן על גבה של האומללה, שנקלעה לסערה ציבורית הגדולה עליה במאתיים אלף מידות.
אז מה היה לנו? אזרח שצילם את ההתרחשות והפיץ מיידית ברשתות ללא בדיקה, ואתרים שניזונים מסרטונים כאלה שהדהדו את הסרטון בתפוצות המיליוני־עוקבים שלהם, וכלי תקשורת עצלנים ונצלנים שהפכו את הסיפור ללא תחקיר לפותח מהדורות, ובעלי טורים ומגידי דעות שמינפו את העניין כדי לייצר עוד טראפיק, ומעל הכל, שנאה גדולה שקיבלה דלק מזוקק לבעירתה.
ובסוף? כלום ושום דבר. איך אני יודע? כי קיבלתי היום טלפון מהצלם שלנו שהיה בבית המשפחה, ולא יכול היה לשתוק. הוא סיפר לי שנפגש עם הגברת ועם בתה, ונוכח במו עיניו שמדובר במחלה שדיברה מגרונה של המצולמת בעל כורחה, והוא נקרע מחוסר הצדק ומהפגיעה הלא־מידתית שספגה אותה אישה. ומי שמכיר אנשים עם הפרעה דו־קוטבית יודע לאן הם יכולים להגיע בשעת התקף, וכמה נזק לעצמם הם מסוגלים לגרום בשניות.
אז בשוך הסערה המומצאת הזאת, אני שואל – מה הרווחנו ממנה? אהבת חינם? אחדות ורעות? לא ממש. רק מועקה וטינה ומחנאות וזוהמה. זהו. ועל מה? על שום דבר.
ופורסם השבוע שיש עלייה מדאיגה במקרי הסרטן אצל צעירים בעולם. מניחים שזה בגלל הסוכר, והעישון, והסטרס, והיעדר השינה. ואני אומר – הסרטונים הם הסרטן. הם מסרטנים את כולנו, אוכלים לנו את הלב והנשמה, משנים את הפנימיות שלנו לשחורה, מטיחים אותנו באחינו ובאחיותינו לשונאם, וסופינו לחלות ולמות, מטאפורית וגשמית.
צאו מהרשתות, מהקבוצות, מהאתרים. הצילו את נפשכם. במקום זה תקשיבו לפודקסט טוב בטלפון, תקראו איזה מאמר מועיל, תתחברו לטוב המצוי אף הוא במכשיר שבכף ידכם. אל תעבירו סרטונים כאלה, אינכם יודעים אף פעם מה האמת, מה היה קודם ומה אחר כך, ומי מפיץ כדי להרוויח על חשבון שלוותכם. זכרו: סרטון = סרטן. צפית = חלית.
