בסוף היינו צריכים את חמאס, שיבוא וינער אותנו כל כך חזק, עד שניאלץ לשים את כל המחלוקות בצד ולהבין שאין רעיון, דעה או אדם שיכולים באמת להפריד בינינו.
במשאית חלוקת הלחם שהפכה למשאית פינוי גופות (אמיתי), שבה שכבו יהודים הרוגים זה לצד זה, ממש לא היה משנה כבר במי כל אחד מהם תמך לפני שחיות האדם שהגיעו מעבר לגבול השיגוהו. ביביסטים, קפלניסטים, מזרחים, אשכנזים – כולם יהודים, כולם בני שחיטה על פי האסלאם של בני העוולה.
חודשים ארוכים הרשינו לעצמנו לאבד ריכוז, פינקנו את עצמנו במותרות של ריב פנימי ששאב מאיתנו את כל כוחנו ואת כל דריכותנו. היה נדמה לנו שהמלחמה הפנימית חשובה יותר מהחיצונית, שהמאבק על דמותנו חשוב מהמאבק על חיינו. אויבינו קלטו את זה בחושי הציד החדים שלהם, והלמו בנו בכל שפלותם הברברית. לפעמים כשישנים חזק, צריך שעון מעורר גדול במיוחד.
התרענו, אני ואחרים, שאנחנו קטנים מדי, שבירים מדי, לא מוכנים מכדי להתמכר לשנאת אחים בתור תחביב. המחרחרים חרחרו לעברנו נחרות בוז, והמשיכו בשלהם. איך זה נגמר בסוף, עכשיו כולם יודעים.
בזמן האחרון היו כאלה שאמרו שעד שלא יישפך פה דם, זה לא יעצור. הם התכוונו למלחמת אחים. תודה לחמאס שמנע את מלחמת האחים כשקיבל על עצמו לשפוך את דמנו בעצמו. המחיר נוראי, אבל הדם ששפכו אויבינו עדיף פי כמה על דם שהיינו שופכים בעצמנו. זה היה מחסל אותנו סופית. מהאסון הזה נקום. זה ייקח זמן, אבל נתאושש. ממלחמת אחים לא היינו קמים. היינו קמים, והולכים.
תודה לחמאס שהזכיר לנו כמה נמוך יכול יצור אנוש לרדת. מול הזוועות שמבצעים אנשיו, גם הגרועים ביותר בבני ישראל למלאכי שרת ידמו. לזכור היטב מה מנגנון ההפעלה שלהם בכל פעם שנדמה לנו שמחוות כאלה או אחרות יעזרו, ששיקולי אנוש רגיל שאנחנו מדמיינים שיש להם ירגיעו אותם. לא. לאנשים האלה יש לב שחור. ככה הם מחונכים, ככה הם גדלים. ככה הם. אין לבוא לקראתם עוד לעולם בשום עניין. לא עבודה, לא אספקה, לא חשמל ומים. כלום. צריך לייבש אותם עד שיעזבו דרך מצרים וילכו להרוס ארץ אחרת.
תודה לחמאס שנתן לנו את עצמנו בחזרה. נקווה שנהיה ראויים למתנה הנוראית הזאת.
