שבוע כתבתי פוסט בפייסבוק, שבו הצעתי להטיל נידוי חברתי על אנשים דוגמת אבי גולדרייך מקיסריה, שכותב ברשתות איחולי מוות לעינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף, ועל כל מיני דפוקים שמאחלים מוות ליגיל יעקב בן ה־13, שחזר מהשבי בעזה בלי אבא. אני חושב שזה לגמרי הגיוני לפרסם את שמות האנשים האלה ולהטיל עליהם ריחוק חברתי חונק. לא לדבר איתם, לא לתת להם שירותים, לא להעסיק אותם, לא לקנות מהם. לייבש.
קמו עלי אנשי "ומה עם?". לא ראינו פוסט שלך כשתקפו את נועה ארגמני שנסעה עם ביבי לוושינגטון. ומה עם אלה שהביאו חבל תלייה אל מול בית ראש הממשלה? ואיפה היית כשצרו על המספרה של שרה? ומה עם שקמה ברסלר? ומה עם קפלן? ומה עם אלטלנה? ומה עם המואבים?
התמלאתי בושה וסלידה. הדרך הזאת לנהל דיון המכונה באנגלית "ווטאבאוטיזם" היא דרכם של האנשים שאיבדו כל מצפון מוסרי, כל רגש בריא, מסרו את ליבם כפיקדון למנגנוני השפעה וחוזרים כתוכיים על מסרים שהם שומעים דרך צינורות ההפצה המרכזיים. למעשה, לא ניתן היום לומר שום דבר בלי שמישהו יקפוץ ויאמר "לא שמעתי אותך מתבטא בסוגיה אחרת המזכירה לי במשהו את העניין הזה, ולכן אתה צבוע".
בעיניי, דרך הדיון הזאת היא סממן נוסף לכיליון מוסרי ולריקבון מצחין. יש פה הכשרה של מעשים נוראים בשם איזה איזון טמא, ולכל עיוות מוסרי יש מייד איזה עיוות אחר שמזדרזים להוציא מהבוידעם המשותף כדי להצדיקו.
ויש לומר בקול ברור: אין מעשה מכוער שניתן להצדיק בעזרת מעשה מכוער אחר, ומי שעושה את זה מוציא עצמו מכלל בני האדם עם לב ומצפון, ומציב את עצמו בשורה אחת עם המטורפים שאיבדו כל צלם אנוש, שבחסות הרשתות החברתיות ואי־הענישה על מה שנאמר בהן נותנים דרור למרתפי נפשם המכוערת. כתבת "כן, ומה עם?" – מייד אתה בדיוק אותו דומן אנושי שמאחל לילד בן 13 מוות, לאמא של חטוף שהבן שלה ימות וכל היופי האנושי הזה.
כתבו לי גם "אתה מציע חרם מצד אחד, ונלחם בחרמות של ילדים מצד אחר. איזה מין מסר זה?". ושוב השוואה מוזרה. מחרימים ילדים בבתי הספר על לא עוול. אני מציע נידוי חברתי לטינופות מוכחות. מה הקשר? אין קשר. ואני שב ומציע לכל אחד ואחת – מכירים אדם שהוכח שפוגע ברשתות באופן מזעזע כמו אותו גולדרייך? חרם. כמו פעם בקהילות יהודיות. לא נספר במניין, לא נכנס לבית הכנסת, אין מתחתנים איתו, אין מלווים אותו בדרכו האחרונה, אף מילה, אף שקל לא עובר אליו. רק ככה נתקן.
