השאלה היחידה שמעניינת אותי היא: האם אנחנו מוכנים למלחמה? כן, המלחמה הזאת שתפרוץ אוטוטו מבחוץ ומבפנים – מלחמת המהומות, הפוגרומים, ניתוקי הצירים, יריות בדרכים, פלישות ליישובים וטילים כל היום וכל הליל. מרגישים את המלחמה מגיעה: בפיגועים, במיליציות החמושות בשטחים, בגניבת הנשקים, בהתנהגות בדרכים, בהחצפת פנים, באצבע המשולשת של האשם בלינץ' בעכו. יש רוח שעוד רגע הופכת לסופה.
האם אנחנו מוכנים? האם קם המשמר הלאומי? האם יש מספיק כוחות ביטחון לאירועים רב־זירתיים עם אלפי נשקים שייצאו מהסליקים? האם היישובים הקטנים יודעים להגן על עצמם ביום פקודה? האם בערים המעורבות יש היערכות להתקפות של שכנים? האם נכתבה תורת לחימה חדשה לאירוע שבו קמים כולם כאחד להכריתנו? איך יתנהלו הקרבות בגליל? איך תוחזר השליטה בנגב? האם חיל האוויר מתאמן בטיפול במהומות ענק מהאוויר? האם מסוקי קרב מדמים פיזור הפגנות בוואדי ערה? יש מישהו שעוסק בזה ממש כרגע, או שכולם מכלים את זמנם בהולדת הממשלה הזאת בלידת ואקום, במקום בלידה הטבעית הקלה שהובטחה?
לא רוצה לקלקל לכם את מצב הרוח, אבל ימים קשים באים. זה הורגש טוב במונדיאל בקטאר. ככל שלשכנים שלנו רע יותר, הם שונאים אותנו יותר. ככל שהם נכשלים יותר בניהול ענייניהם, הם מאשימים אותנו בכישלונותיהם. באופן מוזר, גם ככל שטוב להם יותר – הם מתעבים אותנו יותר. הנה, הכי עשירים, הקטארים, הביאו את שנאת ישראל לאמנות. מעוני? לא. מהצורך להסתיר את פשעיהם. שנאת ישראל תמיד מצליחה להסתיר הכל.
הממשלה הנכנסת חייבת לתת את דעתה על המערכה הבאה במדינה שלנו. היא תהיה כמו יום כיפור והמרד הערבי יחד. ננהל אותה עם כוחות לא מספיקים, עם חוקים מגבילים, עם דעת קהל עולמית נוראית, הרואה בנו חזות כל הרע בעולם הזה והעולם הבא יחד. לא מספיקות הצהרות לוחמניות וחקיקת חוקים החביבים על הציבור. צריך להכין תוכנית גדולה, חכמה, מהירה, שאחרי יישומה (אף פעם, אני מקווה), יהיה ברור מי ניצח. זה הרגע לגיוס נרחב למשמר לאומי גדול, מצויד, מוכן. זאת הדקה ללמד את האוכלוסייה מה נעשה כשזה יפרוץ חלילה. בכל שכונה צריך לקום כוח מגן של יודעי נשק, להתאמן יחד, להצטייד, לפתוח קבוצות ווטסאפ, להעביר סרטונים מצחיקים.
ואולי כל זה התקף חרדה קל, ועד מעט אצא לרוץ קצת וזה יעבור. עד הפעם הבאה.
