אסון השלושה שבר כל לב בישראל, אבל הוא היה יוצא דופן באכזריותו בים של אסונות המתרגשים עלינו מאז 7 באוקטובר. כל יום ואסונו, כל שעה וידיעותיה המרות. יש אנשים שזה יותר מדי בשבילם. אני מבין אותם. עם ישראל הוא עם רגיש ורגשן, ליבו מגויס למערכה יותר מכל חלק אחר, והכאב הנורא שמתלווה לאירועים הקשים הוא קשה מנשוא.
הבעיה מתחילה בזה שיש כאלה הלוקחים את הכאב והופכים אותו לכעס. זה נראה כאילו אם עושים מהלך כזה – המרה של רגש האבל בזעם – זה מועיל במשהו. כי עם תחושת אבל כביכול אין מה לעשות, ואילו הכעס מייד נותן תשובה לשאלה מה עושים עם כל הצער הזה. והתשובה היא – מאשימים. לא משנה את מי. את החיילים, את התקשורת, את ההנהגה, כל אחד לפי מה שנוח לו. כשאני מאשים מישהו אחר באסון, אני מקבל תחושת הקלה מזויפת, כי אני לא נשאר לבד עם הרגש הקשה, אלא ממיר אותו בתוקפנות כלפי זולת כלשהו.
אני קורא את ההאשמות ברשתות, צופה בסרטונים, מקשיב לשיחות. כולם חכמים, כולם. כל אחד יודע בדיוק מה היו הנתונים המלאים, ומה היה מצבו של זה שמאשימים אותו עכשיו. ואיך, לו התנהג לפי מה שאני חושב כעת, כל זה לא היה קורה. ונאמר כבר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
ויש המוסיפים – ועד שתגיע למקומך שלך קודם לכל. עד שתוכל להכיל את הרגשות של עצמך, להיות במקומך, ולא לרוץ לנחמות של האשמות סרק כדי לרפא את הכאב. אל תהיה שופט, כי אתה לא אובייקטיבי. אתה בסך הכל מנסה להרגיע את עצמך, וודאי שאת כל הנתונים והרגשות מזירת האירוע אינך יודע ולעולם לא תדע. אז בזמנים כאלה – עדיף לנשום עמוק, להוציא אנחה גדולה, ולא לומר דבר.
אין ברירה, חייבים להירגע. האסונות ימשיכו לנחות עלינו בזמן הקרוב. אנחנו במלחמה קשה מאוד, הכי קשה, מול אויב גם מרושע וגם לא טיפש. הוא התכונן למלחמה הזאת שנים, בעוד אנחנו היינו עסוקים במריבות קטנות בינינו.
האסון לא נגמר ב־7 באוקטובר, הוא רק התחיל שם. עוד יגיעו ידיעות מרות מלענה. עוד יוכה הלב בקורנסי אסון. לנשום עמוק, להרחיב את בית החזה, להכין מקום לעוד כאבים צורבים, ולהתאמן על לא להגיב. לא להאשים, לא לשפוט, לא להתנשא, לא להיכנס לנעליים האדומות של אף אחד. לתת חיבוק לאנשים היקרים ששגגה נפלה בפעולתם, להכיל את צערם, להישאר ממוקדים במשימה ולא להיגרר למשפטי שדה תקשורתיים. ככה ננצח בסוף. יחד.
