לא הפתיעו הנתונים שפורסמו השבוע מהמחקר על מצב הרוח בישראל. שימו לב לציון הממוצע של כל מגזר. חילוני – 5.2, מסורתי – 6.0, דתי – 7.2, חרדי – 8.0, מצביעי הקואליציה – 7.2, מצביעי האופוזיציה – 5.0.
בואו נדבר רגע על המספרים האלה. אלה לא סתם נתונים – זו תמונת מצב של מדינה שנקרעת לגזרים מבפנים. 5.2 לחילונים? זה לא סתם ציון, זו קריאת מצוקה. זה אומר שחלק גדול מהאוכלוסייה – אלה שמשלמים את רוב המיסים, שמשרתים בצבא, שנושאים על גבם את המשק – נמצאים במצב רוח לא רחוק מדיכאון קליני. אני רואה הרבה שמחה לאיד, יש החושבים שזה טוב שהכופתאות הפריבליגיות מרגישות ככה, אבל כשהמפרנס הראשי של המשפחה מרגיש רע לפעמים הוא עוזב את הבית, ואז יש משבר כלכלי נמשך.
ומנגד, החרדים על 8.0? מה הפלא? כשאתה חי במציאות מוגנת, כשהבנים שלך לא עומדים בשער עזה ובגבול הלבנון, כשהכסף זורם אליך ממשלם המיסים החילוני – איך לא תהיה מאושר? זה כמו לשאול את הילד שקיבל את כל הממתקים במסיבה אם הוא מרוצה.
מצביעי הקואליציה עם 7.2 ומצביעי האופוזיציה עם 5.0? זה הפרש של כמעט 50%! אנחנו לא מדברים פה על הבדלי השקפה קלים, אנחנו מדברים על שתי מדינות שחיות זו לצד זו. אחת שמרגישה שהיא בגן עדן, והשנייה שמרגישה שהיא בגיהינום. אסור שזה היה המצב אף פעם, זה קטלני. כל ממשלה עתידית חייבת להביא את הצדדים לרמת שביעות רצון יותר קרובה.
והשאלה הגדולה היא – לאן זה הולך? מה קורה כשחצי מהאוכלוסייה מרגישה שהיא סוחבת את המדינה על הגב בזמן שהצד השני חוגג? מה קורה כשמצביעי האופוזיציה מרגישים שהקולות שלהם לא נספרים, שהדמוקרטיה עובדת רק לכיוון אחד?
אני לא פוליטיקאי, אני מדבר רק על מספרים, אבל המספרים האלה צועקים משהו מטריד מאוד. הם מספרים לנו על מדינה שהפערים בה הולכים וגדלים, לא רק בהכנסה או בהשכלה, אלא גם באושר הבסיסי. וזה מסוכן יותר מכל איום חיצוני.
כי מדינה שבה חלק גדול מהאזרחים מרגישים מנוצלים, מרומים ומתוסכלים, היא מדינה שעומדת על קרקע רעועה מאוד. והמספרים האלה? הם לא סתם סטטיסטיקה. הם קריאת השכמה.
