פרצה מהומה. עמית סגל כתב ציוץ ביקורת חריף נגד איש החסד שי גראוכר, שמאז תחילת המלחמה מרעיף מתנות יקרות ערך על לוחמים וחטופים ומשפחות וילדים. נמאס לו, כך כתב סגל, מאנשים שנותנים ומצטלמים. מה שנקרא נתינה בסטורי.
חשבנו, שרקי ואני, שזה זמן טוב להזמין את גראוכר אלינו לאולפן לדבר על פעולתו בעולם. ישב אצלנו באולפן גם הפאנליסט ג'וש בריינר, שגם הוא הרגיש שגראוכר נותן כדי לקבל. נותן כסף שאינו שלו, שמביא אותו מאמריקה מנדבנים, ומקבל פרסום לעצמו. אני לא הייתי שותף לדעה הזאת ועצם העלאתה בשידור גרמה לי אי נוחות קשה ומבוכה וכעס וחרון ועברה.
זכרתי היטב את תוכניות הטלוויזיה שאני הנחיתי בעבר, שבהן עזרתי לכל מיני אנשים שנקלעו לצרה, בכסף לא שלי, וקצרתי את התהילה. השוויתי. כשאני עזרתי לאנשים דלים ואומללים בתוכניות כמו "קטן עלינו" ו"יהיה טוב" אי שם בשנות ה־90, העזרה היתה לאנשים שהיה עדיף לעזור להם בסתר, ובמתן הגלוי היה משום הלבנת פנים. אבל כששורד שבי מקבל מכונית יפה, או מחשב מהודר, אין פה עניין של הלבנת פנים כלל ולכן עניין מתן בסתר לא תופס. ההפך, יש לפרסם את הנתינה כדי להרבות חסד בישראל. שיראו ויתנו.
אומר שי גראוכר, איש מתוק שמקדיש עצמו לעזרה לזולת, שהסרטונים הם כדי להראות לנדבנים את פרי נדבנותם. מקובל עליי. וחוץ מזה, מאז השידור פנו אליי עשרות אנשים שסיפרו לי שהנתינות המצולמות הם קצה קצהו המחודד של קרחון ענק של נתינה בסתר ושהאיש עושה נפלאות למען עם ישראל מתחילת המלחמה.
זה גרם לי עצב רב, שגם במקום של נתינה טובה, יש עין צרה. וזו צרה צרורה. אפילו סביב טוב מוחלט אנחנו לא יכולים להתאחד, אפילו בטלית שכולה תכלת אנחנו מוצאים רבב כדי לריב. ואם אנחנו לא מסוגלים להתאחד סביב הטוב הפשוט, מה יאחד אותנו? עוד מלחמה? רק מלחמה? עת עין צרה היא לישראל.
