אחרי הבחירות נהיה עם הבחירה

כמה נרגעתי עם פרסום דבר הפעולה לשחרור ארבעת החטופים. גם שמחתי כמובן, שמחה מהולה בצער על כל אלה שנשארו שם ועל אלה שלהם כבר לא תועיל שום פעולה לשחרורם. אבל הרגיעה שירדה עלי לכמה שעות היתה שווה הכל. ההבנה העמוקה שאנחנו טובים, מעולים, הכי מובחרים בעולם כשאנחנו רוצים. כי בזמן האחרון, כשהכל הולך ומסתבך, עלה בי החשד שכל מה שראינו אחרי 7 באוקטובר היה מחזה שווא, פטה מורגנה. הזיכרון של חברה שלמה קמה ומוציאה מעצמה את הדבש אשר בה, ומתארגנת, ותומכת, ונלחמת, אולי היה זה חזיון תעתועים.

והנה בא המבצע בנוסייראת, "מבצע ארנון". ושוב התברר שכשאין ברירה, ויש הזדמנות, יודעים כל גלגלי השיניים של המכונה הישראלית להסתנכרן ולעבוד יחד, וכל המעולים שבכוחות, הרמות ביכולות, השופרא דשופרא, יוצאים ויוצאות ועושות מה שצריך לעשות. וזה מרגיע. למרות שבכל פעם צריך להגיע עד פי התהום ממש כדי שהנס הזה יקרה, בסוף יש פה, בינינו, אנשים ונשים שאין כמותם בכל העולם, ואולי גם אין כמותם בעולמות אחרים.

ונשאלת השאלה – למה ככה? למה רק כשהחרב על הצוואר ממש אנחנו יודעים להתעלות, ורוב הזמן אנחנו בתעלות של התודעה, נלחמים מלחמת חפירות זה בזה, חופרים ברשתות החברתיות חפירות שרק מי קולחין יוצאים מהן ולא מים חיים? מה היה קורה אם רוב הזמן היינו ככה? היהלום בכתר העולם היינו, ולא אומה חבולה, פצועה, מבוזה, הנלחמת על קיומה.

יש לי תשובה, ויכול להיות שהיא תעצבן. הסיבה היא לדעתי שבראש המדינה עומד אדם לא ראוי לכל הטוב אשר בנו. איך הוא רץ לגזור קופון על שובם של החטופים, אבל כשצריך להרים טלפון למשפחות שכולות, למשפחות חטופים שלא חוזרים – שם הוא לגמרי נעדר. תגידו – מה זה קשור? מה אתה מפלג? ואגיד לכם – התדר של האיש הזה ורעייתו חלחל והרעיל את הלב הפועם של עם ישראל. כן כן. זה לא עניין פוליטי. זה עניין אישיותי, וכשהראש עסוק רק בעצמו, ומשכנע את כולנו במשך שנים שהוא נושא השיחה הכי מעניין שיש, והכל מסתובב סביבו, וגם בזמן מלחמת קיום מה שחשוב זה אם הוא יקבל אחריות או לא, אז זה מרחיק גם אותנו מעצמנו, כעם וכיחידים.

אין לנו למי להרים ראש, לשאת עיניים. אין לנו דוגמה להתנהלות תקינה, לנתינה, לחמלה, לאמפתיה, רק אגוצנטריות חולנית מבוקר עד ערב. ואנחנו נגררים, מתעסקים בו במקום להתעסק בעצמנו. כולל ממש הרגע. אבל כל עוד הניצוץ בוער, והגחל עומם – כשהוא ילך, נקום ונתרומם. אחרי הבחירות, בעזרת השם, נשוב להיות עם בחירה.

אחרי הבחירות נהיה עם הבחירה
למה רק כשהחרב על הצוואר ממש אנחנו יודעים להתעלות?. איור: משה בנימין