"אביב גפן ואברי גלעד – 2 אפסים שקיבלו עצה דומה מרואה החשבון שלהם שייעץ להם לרעות בשדה מניב" (טוקבק, "הארץ")
היי אביב. לא ידעתי שאנחנו אצל אותו רואה חשבון, ושקיבלנו עצה ממנו ללכת ימינה כדי להיטיב עם עניינינו הכספיים. אם זאת העצה שרואה החשבון שלי, אהר'לה, היה נותן לי, הייתי מפטר אותו מזמן. אל תבנה על הכסף, אביב, אין כסף בלהגיד: המתנחלים – אחיי הם. נכון, יש במות שנפתחות, וקהל שמגיע, אבל זה הכסף הקטן. הכסף הגדול נשלט עדיין ברובו על ידי אנשים שהם עצמם אנשי שמאל או שיש להם חוגים חברתיים שמאליים, ולא יעזו מעתה לגעת בך. זהו. עברת צד, ואת הצד השני אין הם מפרנסים.
לא יודע מה עומק השינוי שעברת. לא מכיר אותך אישית, לא בטוח שאני יודע לקרוא אותך בכלל. אבל עצם זה שהתנצלת בפומבי על אמירות ועל דעות שהבעת, זה שהודית בפני הציבור שאמרת דברים כדי למצוא חן בעיני המחנה שלך, זה חשוב מאוד בעיניי. זה שחרור גדול. כשאני עשיתי משהו דומה, פתאום ראיתי כמה זמן ובאיזו דרגת הכחשה עבדתי בלְרַצות את המחנה שהייתי שייך לו, לחזור על המנטרות, לסמן אויבים, לשנוא אחים. בשנייה שזכיתי לראות שאלה לא היו הדעות שלי באמת, אלא הדרך שלי להתקבל בציבור שאני משויך לו טבעית (אשכנזי, חילוני, עירוני, משכיל…), הרגשתי כיוצא מהכלא. כלא התדמית שעבדתי בה כה קשה, שלמענה אימצתי סט של עמדות שלא עומדות במבחן המציאות ומרחיקות את האוחזים בהן מחלק מובחר בעם ישראל. המתנחלים. ולא, לא כולם כאלה סבבה. ברור, אני חלוק על חלקם ומתעב את מיעוט־מיעוטם שפוגע בערבים ללא סיבה. אבל, חוץ מהקיצונים שמדליקים אש זרה, אין על המתנחלים. אני לא מדבר פוליטית ודתית, אלה עניינים של האדם עם עצמו, אלא אנושית. בכל פעם שאני בא בציבור מתנחלי, וזה קורה לא מעט בהרצאות בענייני הפרעת קשב, אני מרגיש שאני בישראל אחרת. ישראל של שנות ה־70. הרבה תמימות, דיבור על ערכים, קשב ארוך וחקרני, טוב לב, נדיבות. זכר חי לעם ישראל הקודם. הלוואי שגם הבא.
אני קורא את התגובות בעיתון שאתה בטוח מנוי עליו, "הארץ". פולסא דנורא, זה מה שעושים לך עכשיו. גירוש מהעיר. אתה תרגיש את זה בכל מקום במקום מגוריך. תהיה פחות רצוי. אל תתרגש. שנאתם אומנותם. זה לא אישי, אתה רק זרד למדורה הבוערת תמיד.
